שום דבר לא זורם לי כאן.

אני מלאת כאב ואפילו רבע ממנו לא מצליח להכתב במילים הנכונות.

פסק זמן. לשבוע, חודש, חודשיים. כמה שצריך.

ואם זה נעלם, אפשר לפתוח מקום חדש, או פשוט לעזוב, גם ככה יש כאן יותר מדיי עיניים שזה לא מקומן.

ובכל זאת, זה לא אומר שאני נעלמת, אני עוד כאן.

אוהבת תמיד.

(שונאת קווים מפרידים)

עריכה - 04/08/07, 03:23:

אני עדיין בחיים, למקרה שתהיתם. עדיין לבד, ולא כי אין הצעות מגונות למיניהן, כי אני פשוט מבטלת כל אחד, איכשהו הם לא מספיק דומים להוא.. לפעמים דומים מדיי.. לפעמים פשוט לא בא לי.

נשמע לי מספיק חשוב לעדכן פה שעוד יומיים-שלושה אני טסה רחוק, לזמן לא מעט, לבד ויחד, וזה קצת מסובך להסביר בשש שורות. אחר כך יש את הכנרת ואולי גם אילת או ים המלח. אז יהיה פה קצת מדברי בקרוב.

וזה לא שאני מתעלמת מתגובות ומעדכונים, אני מבטיחה להשלים הכל, אני פשוט עמוק בחיים שלי, לשם שינוי. אולי זה יעזור לי להתעורר לחיים מחדש.

שמרו על עצמכם, יקרים שלי.

מתגעגעת לכולכם.

אני כאן:

"זה לא כמו בעבר, זה לא כמו שדובר.

הכל עומד, לא זז.

עצב, גשם, אהבה, לא משנים דבר.

משהו מת, משהו נגמר.

אהבה רחוקה, ברכבת תחתית,

שחוצה בלונדון איזושהי כיכר.

היא כותבת, 'קצת קר עכשיו,

מתי אתה בא?'

זה משתנה, אבל לאט, ומשנה כל כך מעט.

איפה אני ואיפה את?

את לא כאן, את בראש, את ברכבת תחתית,

ואולי את בכלל לא אמיתית.

והמצאתי שקר ושאכפת לך,

מתי אני בא?

מליוני אנשים לבד.

ואם כבר לבד, אז שיהיה בתנועה.

שנתחמם,

שלא נקפא,

שלא נשתגע."

(החברים של נטאשה- מליוני אנשים לבד)

אני עדיין מנסה להבין אם עכשיו אמור להגיע הפוסט ההומוריסטי והסרקסטי (חלב) או שזה הזמן לפוסט קורע לב ומאחד יבשות (בשר). משום מה, בחרתי דווקא באפשרות א', אולי כי זה הפך לחלק מהיום-יום. להדחיק, חבר'ה, זה המתכון לשנה נוספת לבד, אולי זה מה שאני באמת צריכה, קצת שקט. והרי המרכיבים; הדחקה, עקיצות נוטפות ציניות עגומה, יותר מדיי סיגריות ומבט קפוא בעיניים יוציאו את החשק לכל גבר ממוצע, אחרת הוא ממש מיוחד. אבל, כידוע, ידידיי, מיוחדים לא נולדו בשביל להלחם על אחת כמוני.

או אולי אני חייבת לעשות סקר עולמי דחוף ולחפש את הגבר הנחשק בזכוכית מגדלת, ממש כמו שתומר עושה כרגע (עם אישה, אני מקווה). ולמקרה שתהיתם, כן, הוא כבר תפוס מחדש, חוקי האבלות נמחקו ככל הנראה. וכנראה אני צריכה לתקוף את הנושא בזווית לגמרי אחרת: הפרידה הזאת הייתה הדבר הנכון ביותר לעשות, אני יודעת את זה בוודאות עכשיו. העולם מעולם לא היה בהיר כל כך, הבועה שתומר הוא הגבר היחיד עלי אדמות נמחקה לחלוטין. העולם מלא באחרים, שמתייחסים אליי לפחות כאילו הייתי אלה טרופית נוסח יעל בר זוהר בימים שהבלונד שלה היה באמת זוהר ולא סתם מסנוור בסגנון בלונד זול.

כן כן, בנות יקרות, העולם מלא בגברים מעריכים, שנראים הרבה יותר טוב מתומר, מתנהגים הרבה יותר טוב מתומר ומעניינים הרבה יותר מתומר. עכשיו רק הזמן למצוא אותם. היי, גברים חמודים, זה הזמן לצאת! תם עידן ה"מצטערת, יש חבר" / "מצטערת, פשוט נפלה לי הטבעת מהאצבע. אני צוחקת, אתה יודע. חוצמזה שחבר זה לא קיר. כן, אני שוב צוחקת" / "אהלן, אני רוצה להזמין מגש פיצה עם תוספת פטריות ואת השליח השווה" (האחרון באמת לא קשור, עכשיו כשאני חושבת על זה).

מעבר לזה שאני חייבת למצוא גבר חדש, לפני שתומר יהפוך לאובססיה בלתי מחיקה, אני צריכה גם להפסיק לעקוץ אותו. מסיבה כזאת או אחרת, כנראה באמת הייתי אבן דרך בחיים שלו. מסיבה כזאת או אחרת, הוא באמת משתדל לשמור איתי על קשר ולפטפט איתי, וכל מה שהוא זוכה זה לשתי סטירות לחי עם הפנייה להדסה. רק על זה, מגיע לו איזה תואר אבירי או משהו בסגנון. מה גם שהוא תרם רבות להתפתחות שלי, בין אם אני אודה בזה או לא.

תרם להתפתחות, אתם שואלים את עצמכם? נכון, הנה, אני חוזרת אט אט להיות אותה צינית-ממורמרת, רק שהפעם, ממש איבדתי את פחד הזין שהיה לי. לא לא, זה לא הזמן לצחוק. אחרי הכל, מאחורי המילים הגבוהות שחיפשתי במילון לכבוד הפוסט הזה, עומדת ילדונת בת 17 (נו, עוד חודש, אל תהיו קטנוניים), אינפנטילית משהו שהרעיון לראות זין עומד מולה, עבר לה בדיוק פעמיים בראש. וגם אז, במהלך לילה לבן ארוך במיוחד בו גיליתי, אחרי שישנתי על ידיד שלי, שבאמת יש דבר כזה- זקפת בוקר. העובדה הזאת, בנוסף למסקנה שהנג-אובר הוא לא החבר הטוב ביותר שלי, זעזעו את עולמי כליל.

בנוסף לגבר החדש והפסקת האש על תומר, אני חייבת לזכור שמאז ובזכות הפרידה התחברתי מחדש לחברים שלי, אלה שהתעקשתי לשמור בתמונה בזמן ההוריקן הזה שמכונה תומר, תומר בונד. אז אולי בעצם כן היו צדדים טובים לפרידה הזאת. אופטימיות, נטלי, אופטימיות, לא היה לך את זה פעם? איפשהו?

האמת היא, ברצינות הפעם, שהדרך שלי להתמודד עם העניין לא ממש שונה ממה שהצגתי. אני מסתכלת על זה כעל דבר הכרחי שהביא הרבה דברים טובים עמו, תקופה חדשה ורעננה. ובכל זאת, אני מוצאת את עצמי מנסה בכל כוחותיי לשמור על שפיות, מעמיסה על עצמי אירועים ובילויים ויציאות וקניות וחברים, הכל בשביל לא להיות כזאת ולשקוע במחשבות על זה, נו, הלבד הזה. וכמה שניסיתי, הרי ברור שיהיה לבד, כמו השישבת האחרון אצל הדודים, במושב הדרומי הזה.

שכבתי שם והסתכלתי בכוכבים שפעם הבטנו בהם יחד, אני והוא. הוא הסביר לי עליהם, למרות שהיה ברור שאין לו מושג איפה הירח אפילו. קפאנו יחד, מתחת לפוך, בקור הזה של חמש וחצי בבוקר והסתכלנו על הזריחה מעל ההרים של המרפסת. רק שבלילה הבודד הזה, לא היה כל כך קר, כי חצות לא נחשב, וההרים הריחו נהדר ביחס למושב ואפילו להתקשר אליו לא יכולתי.

נזכרתי בחיוך שבצהריים הוא נזכר בי. פתאום החליט להתקשר, בהתאם להסכם "אנחנו ידידים" הנ"ל (בולשיט, יקיריי). אמר ש"גם ככה אני מתקשר למאה אנשים, לומר 'שבת שלום', אז דווקא אלייך אני לא אתקשר?". והייתה לנו שיחת חולין נוראה שכזאת, מעולם לא הרגשתי כל כך מזויפת וחסרת מילים. ניסיתי להבין שוב אם מתחת למצע האהבה ההיא, אולי באמת לא היה לנו הרבה במשותף, כמו שכולם אומרים. אולי באמת זה היה מקרה של 'הוא לבד - היא לבד - הוא נראה לא רע - כן, גם היא - יאללה!'.

ואם באמת דברים היו כאלה, לא היינו כל כך קיצוניים. נכון, אנחנו שונים, אני והוא, עולמות שונים. אבל בשורה התחתונה, שנינו הרגשנו אותו הדבר, כמו שחברה משותפת סיפרה לי אחרי הפרידה הקודמת שלנו. איך הוא אמר לה שהוא עצוב עכשיו, השמח הזה. ממשיך ואומר שהוא התרגל שיש למי לספר דברים סודיים כאלה, עם מי לשתף, מתגעגע לתחושה שאפשר להתקשר למישהי בשלוש לפנות בוקר ולנבוח בחוסר-שפיות -אלכוהולי שאתה פשוט אוהב אותה, פשוט עד די כאב.

וזה מספיק רגש בשבילי, בשביל להיות משהו אמיתי. אני לא אשקר ואומר שלא כואב כבר, אבל אתם כבר יודעים שאני שחקנית. עד כדי כך שחקנית שאפילו החברים הכי טובים שלי לא יודעים שממש כואב לי. אני חוזרת למסכת העבר, "הכל בסדר. אני בסדר. אני חזקה. אני ברזל". אני מדמיינת את השבירה שלי כשאני אראה את החברה החדשה שלו, אראה אותו שוב, אשתה עליו שוב, אבכה עליו שוב. אני חייבת לצאת מהמעגל הזה.

"לילה, בואי ונברח רחוק מכאן,

בואי ונשאיר את העולם מאחור להסתדר.

אני אדאג לך, תוכלי לישון כל הנסיעה,

תחשבי על כל מה שהיה ותראי איך זה עובר.

כבר יהיה לך טוב יותר, איתי.

לילה, בואי ונבנה לנו חלום, שם הכל בעצם לא נכון,

וסתם דאגנו, מסתבר.

מה אכפת לך, תהיה לנו דירה קטנה,

וספסלים מאבן בפינה וחלון עם נוף אחר.

כבר יהיה יפה יותר, איתי.

לילה, אל תגידי לי כבר מאוחר, אל תגידי לי אולי מחר,

ונדחה את זה לעד.

ומה אכפת לך, את חייבת להבין אותי,

אם לא תסכימי להיות איתי, אצטרך להיות לבד"

(יוני בלוך ואפרת גוש- נוף אחר).

נו בסוף יצא פוסט לא בשר ולא חלב, משהו פרווה, לא?

אלוהים, בתחילת הפוסט הזה חשבתי לרגע שבאמת התגברתי קצת, התגברתי מספיק בשביל לצחוק על זה.

כמעט האמנתי לעצמי בעצמי.

תומר.

מה יש עוד לומר שעדיין לא נאמר?

תקופה נהדרת ברובה, עד שזה התדרדר. כל הפעמים הראשונות והתחושות החזקות. הכי קרוב למשהו מגובש ובוגר.

אולי צדקתי במה שאמרתי בשלושת הפעמים שהיה בטוח שכבר עבר לנו - "היה טוב וטוב שהיה".

הערב אמרתי את זה בפעם האחרונה, בפלאפון, כמו שדרשת, כי לא יכולת עוד. אמרתי את מה ששנינו, פחדנים שכמותנו, לא רצינו לומר. כי לבד זה לא נחמד לאף אחד, כל אדם צריך חום אנושי וצחוק וחיבוק וסיפוק. אבל האם זה מצריך להתפשר על הבן-זוג שלך? לאבד את האישיות שלך והעצמאות שלך?

בניגוד לפעמים הקודמות, הרגשתי הקלה, כאילו פתרתי את הבעיה המעיקה ביותר אצלי. כי אחרי שעוברים את החודש הדביק והראשון, מסתכלים קצת קדימה. ובקדימה הזה שלנו, הדברים לא הסתדרו, החיים לא השתלבו, אני ואתה לא הפכנו לאנחנו, לא היה אנחנו. אתה באת מהעולם שלך, של בליינות, בחורות, אלכוהול, סמים, כשהיום הוא לילה. ואני, אני ילדה עדיין, אני תמימה בדרך שלי, קשורה לבית, רגילה, אפורה. וכשזה לא מתמזג, אין טעם להמשיך. כי הדרך משם לשנאה עצמית ושנאה אדירה כלפיך רק מתקצרת. נדמה לי ששנינו למדנו את זה בדרך הקשה.

וזה לא אמור להיות ככה עם מישהו שחשוב לנו, להרגיש הקלה כשחותכים, להרגיש רע כשנמצאים יחד. כנראה שצדקת, מקסים-שכבר-לא-שלי, "אהבה", עד כמה שהתחושה האידיוטית הזאת קיימת, לפעמים לא מספיקה. וכימיה, קצת נעים במיטה וחיוכים, לא משאירים טוב על הלב לאורך זמן. בטח לא כשבאותו זמן יש יותר ריבים וכעס ותחושת בטן מגעילה וחוסר התחשבות ואחת שהופכת לסמרטוט.

כשאתה כועס על זה שיש אנשים שמכירים אותי יותר טוב ממך, כועס על זה שאני סגורה ולא נפתחת ומספרת, ואז כשאני כן מספרת, אתה אומר שאני חופרת. אז כן, אני הופכת לסמרטוט.

כשאני אומרת במיטה שבא לי עלייך, ואתה רואה בעיניים שלי שאני באמת מתכוונת לזה ובוחר לומר ש"אל תרגישי לחוצה, כשתהיי מוכנה זה יקרה", אבל שלוש שעות אחר כך אומר שאתה גבר ויש לך צרכים ואתה צריך כבר לזיין, אבל אני לא רוצה אותך בכלל. אז כן, אני כבר חושבת שאולי לא דיברתי מספיק ברור, שאני משתגעת בעצמי, שהבעיה אולי בי.

כשאני בוכה לך בטלפון בפעם האחת והיחידה ושעתיים אחר כך אתה מחליט להתייחס אליי חרא ולומר הערות עוקצות מול חברים שלך. כן, אני מרגישה עוד יותר חרא.

כשאני משקרת להורים שלי בשבילך, רבה עם חברים שלי למענך, בוחרת אותך על פני כולם, אבל אתה בוחר לומר ש"אני תמיד אחרון בסדר עדיפויות שלך". כן, אני מרגישה שלא מעריכים כלום ממה שאני נותנת. אני לא מצפה ולא רוצה שתגיד תודה, פשוט שתהיה איתי, שתפסיק להתלונן עליי, שתקבל אותי.

וכל כך הרבה זמן לקח לי בשביל להבין כמה אני משפילה את עצמי למענך, הרבה יותר ממה שמגיע לך. כל כך הרבה זמן להבין שזה לא מגיע לי. כל כך הרבה זמן בשביל להבין שאם לא מתאימים, אז לא מתאימים, "אהבה", או איך שלא קוראים למפלצת הזאת, זה לא הכל. ואם נפרדים, זה לא סוף העולם, הרי אני יודעת שמחר בערב שלושה אחרים ימצאו חן בעיניי ואם זה יהיה ערב מוצלח, אז בסופו אני אהיה עם אחד מהם, או עם שלושתם (כן, בטח).

כנראה שהאסימון האחרון נפל לי כשהבנתי שלמרות שהשתניתי איתך ובגללך בזמן הזה, נותרתי עדיין אותה אחת. זאת שהפעם הראשונה שלה צריכה להיות הכי מיוחדת, ואם לא מיוחדת, אז לפחות אמיתית. אני צריכה יחסים יציבים, לקום בבוקר ולדעת שאתה שם בשבילי בכל מצב. אני צריכה גבר שיצעק לכל העולם שאני היחידה שלו ולא יספר מולי לכולם על הבחורה ההיא שהתחילה איתו ו"וואלה, הייתי עושה אותה בכייף", כי בכל נימה של צחוק, יש טיפת אמת. ויהיו ריבים, אבל אחר כך נצחק עליהם, לא כמו איתך, שהם נפתחו שלושה ימים אחר כך מחדש. כי כשדברים הם כאלה, כל יום, כל יציאה, כל שיחה, אני מרחיקה אותך ונפרדת ממך בלי לשם לב. אני לא רוצה להיות חלק ממערכת יחסים כזאת. ואולי אני צריכה משהו שלא קיים, אבל בכל זאת לא מצאתי אותו איתך, לא מצאתי אותי איתך.

אז אני שמחה שלא נכנעתי לצעקות שלך, לדיבורים של הסביבה, לרצונות שלי. אני יודעת שהייתי מתחרטת על זה. אני יודעת שהייתי כועסת על עצמי שוויתרתי בשבילך, בשביל שאתה תהיה מרוצה ומסופק. הייתי כועסת על זה שוויתרתי בשבילך על עצמי, על העקרונות הדבילים האלה שכנראה עדיין חקוקים בי, על החלומות לזוגיות טובה שאולי לא קיימת. אז כן, יקירי, אני שמחה לדעת שאתה לא הראשון שזיין אותי, לא  הראשון שנכתב בזיכרון שלי בתור המיוחד של החיים, התמים של אהבת הנעורים. כי האמת היא, שעם כל הכבוד לרגעים היפים והזמן האבוד, אתה לא האחד הזה.

ועוד רגע, אני אתחרט. אני אכעס על זה שהיה לי משהו כל כך יפה (כי אחר כך הכל נראה יפה), כל כך אוהב, כל כך מלא, ולא נצלתי אותו. לא התמסרתי לחלוטין. לא שיחררתי, לא השתחררתי למענו. יכאב לי כשאדע שבאמת זיינת את הבחורה הראשונה שהתחילה איתך, הפכת ל"סטוץ-מן", כמו שאמרת וזאת לא הייתי אני, כי יכולתי להיות שם ולהרגיש מיוחדת. ובינתיים, אני אפגוש אנשים חסרי משמעות ביציאות חסרות טעם, אבלה, אשתטה, אזרום עם אלף אחרים, אף פעם לא עד הסוף, אף פעם לא עם רגש ואמשיך לחכות לילד, לגבר שאולי לא קיים.

ואל תדאגו לי, אני חזקה כמו פלדה,

וכמה שאני בטוחה שאני אתחרט ואכעס, אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון בשבילי.

פעם ראשונה שאני לא עורכת פוסט ופשוט כותבת.

נדמה לי שכבר שכחתי איך זה, לכתוב. חזק, אמיתי, נוקב, בלי צינזורים, ישר מהבטן.