זו הייתה הכותרת שקראתי אתמול, כשעוד הייתי במושב של הדודים, מתוך גיליון ישן של "לאישה", בזמן ששתיתי את האייס קפה. מותר לי להתפנק ולהכריח את דוד שלי לנסוע עד לעיר בשביל להביא לי אייס של ארומה. כן, הרי רק בגלל התאומים שלו (עידו ושחר) התחיל לי הבוקר בהתקף לב קליל, והנה מה שקרה:

השעה הייתה כבר "מאוחרת", 11 בבוקר. אז דודה שלי שלחה את עידו ושחר הקטנים בשביל להעיר את "הישנונית".

"נטלייי," עידו צעק מעליי, "תראי איזה מודי חמודי!" הוא המשיך לצעוק ולצחקק.

פקחתי את העיניים, בידיהם של עידו ושחר היו בובות קטנות וזהובות.

"איזה חמוד!" התמוגגתי בזיוף והרמתי את הכרית מעל לראשי.

שחר משך ממני את הכרית והשמיכה (למד איך להעיר, השועל הקטן) וצעק "קומי! קומי! קומי!".

אחרי שהתעלמתי וניסיתי בכוח לחזור לחלום היפה שהיה לי, הוא הניח עליי את הבובה שהייתה לו ביד.

העניין הוא שהבובה לא הייתה בובה, היא צייצה מעל לראשי, רוקעת ברגליה הקטנות על מצחי.

פקחתי את העיניים בפחד, ציוץ נוסף נשמע מכיוון הבטן שלי שעליה שכב האפרוח השני שהניח עידו.

"אמאאא!" צרחתי ועברתי בשניות ממצב שכיבה על המיטה למצב עמידה על המיטה.

במהלך השעה שלפני טקס הבוקר הספקתי כמה דברים:

• צחצחתי שיניים, שטפתי את הפנים ושתיתי את הכוס מים הראשונה (אחרי שדודה שלי ניסתה לשכנע אותי לשתות חלב טרי טרי, הישר מהמחלבה. אלוהים, היה על זה עוד את הקרום הגועלי הזה!)
• צעקתי על התאומים שהם כמעט הרגו אותי ותוך כדי נקרעתי מצחוק.
• העברתי כמה דקות בהם התחננתי וביקשתי מדוד שלי לקפוץ לעיר הקרובה ויביא לי אייס קפה מעורר.
• התעצבנתי בגלל שנתקעה לי בנעל חתיכת חרא של הפרות מהדוד השני שחזר מהמחלבה.
• שיכנעתי את התאומים שזה שהם מחזיקים את האפרוחים ביד אחת ולוחצים להם על הגרון לא סתם גורם לזה שהם מצייצים, זה בגלל שהם נחנקים ו"הנה, הם כבר עומדים למות! מסכנים קטנים!" באמת רחמתי עליהם. להתקע בין אצבעותיהם הקטנות והלוחצות של בני דודיי, לא מסתמנת בעייני כחוויה מהנה במיוחד.

אחרי השעה ארוכה שכזאת, ישבתי וקראתי בעניין את הכתבה הנ"ל. היה מסופר בה על הפסיכולוג ישראל ולד שמטפל בטראומות עקב פרידות קשות.

רק כדי שתבינו על מה בדיוק היה כתוב, אני אצטט כמה משפטים:

"שמונים אחוז מהנעזבים," הוא אומר, "מצליחים להתמודד עם כאב הפרידה ועם החרדות שנטישה כזו מעוררת, בין אם בכוחות עצמם ובין אם בתמיכתם של חברים, קרובים או אנשי מקצוע. עשרים אחוז, לעומת זאת (גברים ונשים כאחד) לא מצליחים להתמודד עם עזיבה שכזו.

כשמדובר על כך שהם לא מצליחים להתמודד הכוונה לכך שהם עוצרים את החיים. חיים כל הזמן במחשבה שבן הזוג יחזור, הוא תיכף יתפכח וישוב, שזה לא באמת קרה- או חיים בצל דמותו של הנוטש כשהם לא מסוגלים לעבוד, לתפקד, לנהל חיים אישיים בכל רמה שהיא, אלא רק להעסיק את עצמם במין פולחן שמוקדש למי שעזב אותם."

הוא מכנה את החוויה שעוברים אלה שננטשו על ידי בני הזוג- "הגירוש מגן עדן", הוא משתמש במונח "גן עדן" לאו דווקא משום שכל מערכת זוגית כזאת הייתה מלאה רק אושר וציוצי ציפורים לפני שהתפרקה - אלא כדי לתאר מערכות שבהן הייתה חוסר מודעות לאפשרות שיום אחד בן או בת הזוג עלולים לא להיות שם. הגירוש הוא התפכחות מהאשליה ששני האנשים בקשר הפכו למעשה לאדם אחד, וההכרה בכך שבעצם גם בתוך זוגיות- כל אחד מהאנשים הוא אדם לעצמו, נפרד ובודד ולכן ייתכן מצב שבו כל אחד מהם ילך לדרכו.

אחרי שבן הזוג נתקף בטראומה, ומסרב לחזור לתפקוד, מתרחשת ההנצחה הפתולוגית של האחר.

"במשך שנים הם מקיימים כל מיני פולחנים וכל מיני התנהגויות שבבסיסן חוסר היכולת להרפות מבן הזוג שהלך. יש מי שעומדת 16 שנה בחלון ומחכה לו, יש מי שלא מפסיק להטריד את האשה שעזבה אותו כדי לשמור על קשר, יש כאלה שעוקבים אחרי בן הזוג או מלקטים כל פיסת מידע עליו ואחרים שמשווים אליו כל אדם אחר שחולף בחייהם והם לעולם לא יחברו למישהו אחר, כי את מקום הבן הזוג בחייהם עדיין תופס ההוא שהלך.

ישנם תופעות רבות המסמלות זאת. ישנה תופעה קלאסית שבה אנשים מצלצלים בכל שעות היום והלילה למי שעזב אותם. הטלפונים האלה לא נועדו סתם להטריד אותו, זאת בעצם בדיקה, שנועדה לברר אם הוא קיים או לא קיים. הם לא מסוגלים להפסיק להתקשר, כי הם ייכנסו לחרדה איומה. לאנשים אחרים יש כל מיני פולחנים שאין להם קשר לחיהם אך בעקבות האבל על הפרידה, הם מתחילים להאמין שאולי משהו בפולחנים האלה יביא את האהוב בחזרה. למשל? הם מגיעים לכל המקומות שבהם בילו יחד, או להיפך- מסתובבים בכל העיר אבל מרוב פחד נמנעים מלהגיע לאותם מקומות.

יש כמובן גם את אלו שמפתחים פנטזיות בקשר לאהוב שהלך, הרבה מאוד בונים עולמות שלמים שאין להם קשר למציאות, או שהם משכנעים את עצמם שבעצם האהוב לא הלך מרצונו, שמישהו הכריח אותו ללכת מהם או שהם מספרים לעצמם סיפורים שלמים על הסיבות שבגללן בסופו של דבר הוא יחזור. אחרים מנסים להתמודד עם הפרידה על ידי כך שהם מפרשים כל אירוע שהתרחש בעבר כאילו הוא היה רמז שהם היו אמורים לגלות קודם, סימן למה שעתיד היה להתרחש".

"למצב הנפשי הזה," אומר ולד, "יש השלכות פיזיות; אנשים מאבדים כמות גדולה ממשקלם או מעלים בבת אחת עשרות קילוגרמים. לא מצליחים לישון בחושך ומדליקים את האור- או בדיוק ההיפך, סובלים מכל מיני תופעות שמתחילות בבכי וממשיכות ברעד. הם מגיעים למצבים של חוסר יכולת לנוע ממקוע למקום, חוסר שקט, דפיקות לב, כאבים, פיק ברכיים ופגיעה במערכת החיסונית.  הנצחת האחר, הימצאות במצב שבו מתייחסים לפרידה כאל אובדן ולא ממשיכים הלאה, מובילה בסופו של דבר גם את הגוף לשיתוק וחוסר תפקוד."

"בשביל לצאת מזה חייב לחזור לשיגרה, גם אם זה באופן כפוי. לקום בבוקר באותה שעה שקמת עד עכשיו ולעשות את אותם דברים. תרגילו את הגוף לחיות את אותה שגרה שהייתה לכם קודם, גם אם בהתחלה זה מלאכותי, עצם הכניסה לפעילות עוזרת לשמור על התפקוד הרגיל. מומלץ גם לא להיות לבד. אנשים שנעזבים, צריכים חברה של אנשים אחרים.

בניסיון להשתקם מפרידה, חשוב לשים לב ולהמנע מרווחים משניים. רווחים משניים הם תשומת הלב של האחרים, הרחמים שאנחנו מקבלים מהסביבה וכדומה. אלה נותנים לנו תחושה של שליטה, כיוון שבעת שננטשנו חשנו חוסר שליטה, מפתה מאוד לשקוע במסכנות כדי שינחמו אותנו - ובכך, למעשה, נשלוט בסביבה שלנו. אני אומר למטופלים שלי שישימו לב, שכדאי להם לוותר על הרווחים האלה, להפסיק לשחק את האומלל והמסכן שעשו לו עוול כי זה עלול להשאיר אותם במצב הלא בריא במשך תקופה ארוכה.

חשוב עוד יותר הוא ללמוד לומר את האמת ולהתמודד איתה, כלומר לקבל את כל המידה הנכון, עם כל הכאב והסבל שכרוכים בו. לומד לעצמנו 'הוא לא רוצה אותי יותר' או 'הוא לא אוהב אותי יותר' ולהתמודד עם זה בלי לשקר לעצמנו ובלי להמציא תירוצים. זה מאוד מאוד כואב, אבל זה צעד בכיוון של קבלת המציאות החדשה."

הכתבה הזאת, גרמה לי להבין איך התמודדתי או לא התמודדתי עם הפרידה מהאהוב המיתולוגי ביותר שלי.

כל הקטעים המודגשים, מסמלים את כל הדברים שהרגשתי.

בהתחלה לא יכולתי לתפקד, לא הצלחתי לעשות כלום, פשוט מאוד.

הייתי מקיימת את כל הפולחנים הקטנים האלה, הייתי עומדת בחלון ומחכה לו, מתקשרת ומטרידה בשביל לשמור על קשר, הייתי מלקטת כל מידע ומידע עליו מחברות שלי ומעופרי ואבירן בעיקר ויותר מכל- מאז הוא, כל אדם שהכרתי, כולל שלומי, השוותי ואמרתי כמה שהוא לא מספיק טוב בשבילי, אחרי האהוב המיתולוגי. הייתי מטיילת בעיר בכל המקומות שבהם היינו, הייתי מפנטזת על כל מיני חלומות ואשליות (שהוא אוהב אותי, שהוא עוד יחזור אליי וכל הדברים שבסוף התבררו כשטות אחרת גדולה שלי). העליתי מאז כיתה ז' עשרות קילוגרמים, ונכון, זה נורמלי, אבל עד כיתה ז' נחשבתי יחסית לאחת שיש לה בעיה של משקל, בגלל שהוא נמוך מדיי, היום אני נאבקת בלא לגעת בעוד שוקולד, למרות שעדיין אומרים לי שאני עדיין רזה מדיי ולא אוכלת כלום. לא יכולתי לישון באור דולק, חייבת חושך, הייתי בוכה ורועדת, היה לי חוסר שקט, כאבים בצלעות, פיק ברכיים וזוכרים את הפוסט הזה בו דיברתי על זה שרוצים שאני אתחיל כדורים לברזל? הוא מראה כמה המערכת החיסונית שלי גרועה.

וכל הקטעים המסומנים בקו תחתי, מסמלים את כל הדברים שניסיתי לעשות בשביל לצאת מזה.

חזרתי לשגרה, המשכתי ועשיתי הכל כמו פעם גם כשממש לא רציתי וגם כשלא היה חיוך על פניי, אני מתמודדת עם הכל- אומרת לעצמי את כל האמת, גם כשהיא כואבת, וזוכרים כשהלכתי להפגש איתו ולדבר איתו? עוד באותו ערב חזרתי למקום הזה, כדי לרפא את הפצע שנפתח בו.

הייתי מרחמת על עצמי, כן, ועד היום אני מרחמת על עצמי- כי ככה אני בנויה, וככה רוב האנשים בעולם בנויים, אבל חברות שלי לא שמעו אפילו לא פעם אחת על כמה שכואב לי ואת כל הרחמים העצמיים שלי. הכל נכתב פה, מוסתר מהעולם כביכול.

מומלץ להיות לא לבד? טוב, אז אני שמחה להגיד שלא עברתי את זה לבד. אמנם לא הייתי עם החברים והמשפחה כמו שמומלץ בכתבה, אבל הייתי אתכם, וגם אם זה לא נראה ככה- אתם עזרתם לי.

פשוט רציתי להגיד, בסוף הפוסט המייגע הזה- תודה.

ונכון, עוד לא עבר לי לגמריי מאותו אחד. לא.

לא יצא לי לדבר איתו כמעט חודש, ולשם שינוי זה לא הפריע לי כל כך כמו פעם.

אבל דבר אחד קטן, פגע בי. אם הוא כל הזמן אומר לי שאני חשובה לו ושגם הוא התגעגע,

אז למה הוא לא טרח להתקשר ולהגיד מזל טוב ליומולדת היום (כן, היום, תודה!)?

אתם יודעים מה? לא להתקשר, סבבה, הוא עסוק בלהקליט שיר, אז לשלוח הודעה?

הוא היה מחובר אתמול כל היום ולא שלח אפילו לא מזל טוב קטנטון.

ושלומי, מה עם שלומי?

מקסים כמו תמיד, תפסתי מרחק מסויים, לא יודעת למה.

התרגלתי להיות לבד וכששואלים אם יש חבר, אני עוד רגילה להגיד 'לא'.

התרגלתי להיות לבד אז אני לא כל כך משתפת אותו.

התרגלתי להיות לבד ולפעמים אחרי שאנחנו מתנשקים יש בי מבט עצוב,

כי אני נזכרת במיתולוגי ונהיה לי מבט עצוב,

ואחרי שהוא שואל "למה המבט העצוב, יפה שלי?",

אני מורחת חיוך ומשקרת, אומרת שרק הסתכלתי על הירח

וכמה שהוא יפה, יותר יפה ממני, ודי לקרוא לי יפה.

וכל הזמן הוא שואל על המבט העצוב הזה,

אבל אני פשוט לא מסוגלת לשתף אותו בזה,

אולי בגלל שאני בעצמי עדיין לא יודעת,

לא יודעת מאיפה ולמה בא המבט הזה.

אני רק רוצה שהוא יעלם.

שהוא לא יפריע לי עם שלומי.

ושוב, למרות שהמיתולוגי הבטיח

שהוא לא יפריע לי אם יקרה משהו עם שלומי,

נראה כאילו המיתולוגי הוא זה שמפריע לי,

מפריע לי להיות מאושרת לגמריי,

גם אם הוא לא עושה את זה בכוונה או בלי שהוא יודע.

"השמיים כחולים היום,

זה שוב ינואר בלי גשם.

אני בבית,

והחוּץ הוא תמונה מטושטשת.

חלמתי שאני בורחת

מכלוב של ציפורים או רשת,

כל הלילה חיפשתי אותך.

בבוקר קיבלתי אי-מייל

קצר ונחמד,

כתבתָ "היי, איפה את?",

ולא אמרת כלום כמעט.

וידעתי שאתה שם –

לבד.

וידעתי שאף אחת

לא תפסה את המקום שלי בלב שלך.

אני רואה לך את החלומות,

ורואה ממה אתה פוחד.

נשים כמוני פעם היו

שורפים על המוקד.

נישקתי לך את הנשמה,

ואתה לי.

ואף אחת

לא תתפוס את המקום שלי בלב שלך.."

(מירי מסיקה- אף אחת).

במשפחה שלנו, ולי ולבת דודה שלי - חני, יש מנהג בכל חופש גדול שאני באה אליה לשבוע ואחרי זה היא באה אליי לשבוע, ובשבוע הזה עושים את הכייף של החיים אחת לשנייה, וזה כולל הופעות, הארוחות שהשנייה הכי אוהבת בעולם, קניות, טיולים, שיחות נפש עד השעות הקטנות של הלילה,  והמון צחוקים ופינוקים. וזה היה השבוע שלה.

לפני היציאה בערב שישי, אחרי שאבא בירך על הלחם, וחני ואמא קמו להגיש את האוכל, הכרזתי "אבא, יש לי משהו לספר לך!". הוא הסתכל עליי במבט מעט ציני כהרגלו "סוף סוף מצאת פראייר שיתחתן איתך? ברוך שפטרנו!" הוא אמר. חייכתי במתיקות ואמרתי "האמת היא...שבאמת יש לי מישהו.." והתחלתי לספר לאבא על שלומי. "תביאי אותו הביתה, רק תודיעי לי לפני, שאני יוכל להוציא את חליפת האיומים.." הוא אמר וקרץ בעיינו הימנית, חייכתי והלכתי לעזור לאמא וחני במטבח.

אחרי היציאה, כשחזרנו אני וחני הביתה, שלומי כרגיל התעקש ללוות אותי עד הבית.

לקחתי את המפתח הכחול והמוכר ופתחתי את הדלת ואז קול קטן הפציר בי "נו נטלי, הוא הביא אותך שוב עד הבית, והוא מת מצמא- תסתכלי עליו! לא תכניסי אותו הביתה?".

קול אחר החל לנקר גם הוא בראשי "אמא בטח נרדמה על הספה... וכשהיא מתעוררת, היא ממש מטומטמת, עזבי, סתם תעשי לשניכם פאדיחה..".

הקול הראשון ניצח והזהרתי את שלומי "בלי קללות, בלי מבטא רוסי כבד בכוונה ובלי נשיקות -בטח לא צרפתיות- ליד ההורים, מובן?" שאלתי, והוא ישר נישק אותי. "שלומי!!!" צעקתי בלחש, "מה? את רואה פה ת'הורים?"

פתחתי את הדלת, הערתי את אמא (שכמו שחשבתי- נרדמה על הספה הקטנה), ואמרתי "יש לך אורח..." אמא קמה ועשתה את הפאדיחה שלה ואז שמעתי את אבא יורד במדרגות.

הצגתי את שלומי לאבא ואת אבא לשלומי. "אז אתה זה שגונב לי אותה?" אבא שאל. "מממ אבל..רק אם אתה מסכים, כי אם לא..אז אני לא רוצה להסתבך, בטח לא עם אחד שיש לו חליפת איומים.." שלומי ענה, ב"פחד" וצחקק. אבא חייך ולחש לעברי "רכלנית!"

(אזהרה-

המונחים, השפה והרחובות שיוראו ויכתבו בקטע הפוסט הבא עלולים להיות מעט מוזרים ובמקרה ואינכם ירושלמים, קרוב לוודאי שלא תבינו על מה לעזאזל הקריינית והכותבת, הלוא היא אנוכי, מדברת וכן על איזה רחובות ומקומות אנוכי מסבירה, אך..אנא ממכם, השתדלו לעקוב ואנוכי אשתדל להסביר, עשינו עסק? רוצים מאאאתיים שקלים?

וסתם כדי שזה יהיה ממש כמו בסרטים- כל הזכויות למונחים הירושלמים והפירושים למילים המוזרות שיכתבו בקטע הפוסט הבא שמורות לי.)

שמונה בערב.

אבודות למדיי, עמדנו אי שם בעיר (-"העיר"- ירושלמים המשתמשים במונח 'העיר' קרוב לוודאי מתכוונים למרכז העיר- אזור רחוב יפו, כיכר ציון, רחוב קינג ג'ורג', המדרחוב. כן כן, בדיוק, איפה שכל הפיגועים), באמצע כיכר ציון (-"כיכר ציון"- כיכר מאוד מרכזית בירושלים, ממש בכניסה למדרחוב. מבטיחה לכם שאם אי פעם תקפצו לביקור בעיר ותעמדו בכיכר ציון, אין שום מצב שלא תראו שם משהו מוזר, בין אם זה חתולה בלי אוזן או סתם זוג לסביות שלא חוסך מאיתנו את המראות ומנסה כאילו להוכיח לנו כמה עמוק הן יכולות לדחוף אחת לשנייה את הלשון. אמרו מדינה חופשית, לא?).

"את בטוחה שהוא אמר לך שצריך לעלות בסמטה שמעל הכיכר?" מריומה אישתי שאלה אותי ועמדה במרחק כמה מטרים ממני ואגב, היא נראתה קצת יותר היסטרית וקצת יותר אבודה ממני אבל זה לא הפריע לה לסקור בהנאה את אחד החיילים שעמד בקצה השני של הכיכר.

"מממ.." באמת שהתאמצתי להזכר! "א...אנ...אני.." התחלתי לגמגם, מנסה עדיין להזכר, "כן כן, אני חושבת שכן.." אמרתי בפיזור דעת, מניחה ליד רגליי את שקיות השלל מהקניות בעיר, ותאמינו לי, יצאתי עם שלל רב.

"טוב, זה כבר מרגיע," אורי אמרה, "השאלה העיקרית היא, לאיזה מהסמטאות הוא התכוון...." היא עמדה עם פניה לכיוון שלושת הסימטאות שעלו מכיוון הכיכר.

"אולי פשוט נחזור לבניין כלל (-בניין כלל- בניין משרדים ענק הכולל 24 קומות משרדים שקומתו הראשונה היא חנות "המשביר החדש לצרכן" הגדולה ביותר בעיר ומשקיפה על כל אזור 'העיר' ועל עוד חלקים מירושלים. תמיד כשתעברו שם תחלפו ליד עשרה קבצנים או הומלסים שחלקם יהיו נשים דתיות וחלקם האחר יהיו קשישים שמנגנים באקורדיון את "הו סוזנה, אני אוהב אותך..!", מעניין למה אני תמיד יוצאת מהאזור הזה מרוששת..), ונשאל את אמא של מריומה?" חני הציעה.

"לא, לא צריך, אני בטוח אזכר עוד רגע.!" אמרתי, והיתה מעט תקווה בקולי, למרות שלרגע לא חשבתי שאני באמת אזכר באיך שהוא הסביר לי את זה.

מרחתי עוד כמה שניות בהן ניסיתי באמת ובתמים להזכר איך שלומי הסביר לי להגיע למסעדה שלו בעיר, ביום שישי שעבר, כשיצאנו יחד. "אני בטוחה שעוד כמה רגעים אני אזכר באיך שהוא הסבי - "

"נטלי!" אורי צעקה פתאום, "בכלל הקשבת לו כשהוא הסביר לך?!"

השפלתי את ראשי, "האמת היא שלא", התחלתי להסביר, "אמרתי לו שיסביר למריומה, אבל הטיפשון שכח..".

חני התחילה לצחקק - "אחח.. איזה ילד!". אחריה אורי התחילה לצחוק "הרוסי הזה!", ואחריה אישתי "בסוף גם את תהפכי להיות כמוהו!"

החלטנו לעלות בסימטה המרכזית בתקווה שנפגש בנהג מונית ( -נהג מונית- אצל הירושלמים, זו מסורת שברגע שאתה לא יודע איפה אבדת את עצמך או אם סתם הלכת לאיבוד, אתה פשוט צריך לחפש נהג מונית שעונה לשם "ג'קי" או סתם "משה" שיסביר לך בלבביות רבה איך להגיע למקום חפצך ואולי אפילו ילווה אותך..).

"את זוכרת איך לפחות קוראים למסעדה?" אורי שאלה, עם דגש על המילה 'קוראים'.

"מממממממ.. לא.." אמרתי, "אבל זה יעלה לי.. זה שם שאומר לי המון.. ואני גם זוכרת כמה רמזים".

"יופי," חני אמרה "חפש את המטמון! מה צריך יותר מזה כשאת באה לבקר את דודה שלך בירושלים?"

"בבבתתת דודה!" תיקנתי אותה מייד, "תמיד את אומרת 'דודה' ואז אני נשמעת זקנה!" התחלתי לקטר.

"איך היה בהופעה של עברי?" אישתי נזכרה פתאום, "אדיררר!" חני ענתה מייד, "כל כך יפה בחוצות היוצר..." (-חוצות היוצר- יריד ענק וירושלמי ביותר הנעשה מדיי שנה בירושלים ובו מאות דוכנים שבהם אפשר לקנות כל מיני דברים [החל מרהיטים מסוגננים מכל העולם ועד לצמידים ותכשיטים מיוחדים], אבל השנה כיוון שהיריד חוגג 30 שנה החזירו אותו למקום המקורי - בריכת הסולטן [שזה אגב, ליד חומות ירושלים], אה, יש בו גם הופעות, אנחנו היינו במקרה בעברי לידר, דוד דאור, לאה שבת ופבלו רוזנברג).

נהג מונית לא מצאנו שם, אבל כן הייתה שם חנות בגדי כלה ( -חנות בגדי כלה- זה ידוע שליד כל חנות כלה בירושלים, יש גם שומר נחמד שמכיר כל חלק בעיר). שאלנו את השומר אם כל הרמזים שאני יודעת אומרים לו משהו, והוא כמובן הכיר את המקום, כך שתוך כמה דקות כבר היינו בכניסה למסעדה.

הכביש היה מאוד חשוך והסמטה עצמה נראתה מאוד מאיימת, לעומתם הכניסה למסעדה הייתה מוארת ומלאה בצמחים ופרחים בצדי השביל. אחרי תיחקור קטנטון שאישתי עשתה לבעלת המסעדה ואחריה סקירה מהירה לכל יושבי המסעדה שכללו בעיקר תיירים, תיירים ו..אה, כן, תיירים!

נכנסתי למטבח הגדול על קצות האצבעות, מכופפת מעט.

שלומי ישב על הבר והבריק את כלי הזכוכית שאחת המלצריות הביאה לו. הוא היה שקוע מאוד בעבודתו (אחר כך הוא אמר שהוא היה עסוק בלבהות בנקודה רחוקה ולחשוב עליי..).

התכופפתי עוד טיפה, למרות שהוא היה עם הגב עליי ועלתה בי התוכנית לעצום לו את העיניים ולהפתיע אותו לגמריי. אבל, כמובן, אישתי שלא יכלה לעמוד בלחץ (בעיקר בגלל שהיא הייתה חייבת לשאול אותו איפה השירותים לפני שהפיפי שלה ירקיע שחקים עד לירח), צעקה "שלומיייי!"

שלומי הסתובב ונראה מבולבל. "וואי!" הוא צעק. הסתכל שוב לנקודה הרחוקה, ושוב אלינו, לא מאמין שאנחנו שם. כשהוא הבין שאנחנו באמת שם, הוא ירד מהבר ונתן לי חיבוק גדול גדול.

המון מלצרים ואנשי צוות החלו לצאת מהמטבח, להתלחש קצת ולחזור לספר את הרכילות על 'החברה של שלומי' לטבחים שלא יכלו לעזוב את הסירים שעל הגז.

שנינו צחקנו והוא צעק לעברם שהם יכולים להתקרב, "היא לא נושכת," הוא אמר "היא סתם יפה בלתי מזיקה!" הוא הכריז וגרם לי להסמיק. כל אנשי הצוות חקרו אותי על השיער והחמיאו לי שאני ממש יפה ושאנחנו זוג מקסים ואחרי כמה שניות יצאה מהמטבח צעירה בשנות העשרים לחייה, תווי פניה היו בדיוק כמו של שלומי, היא חייכה לעברו וניגשה אליי. "אה, את בטח נטלי" היא אמרה ושלומי הנהן לעברה, "נעים מאוד, אני אסי". הסתכלתי עליו ועלייה והבנתי שזאת אחותו הגדולה, זאת שעליה הוא סיפר לי. ישבנו איתם עוד קצת ואז אבא החזיר אותנו לבית.

אחרי כמה שעות, באזור השעה 2 בלילה, שלומי קפץ לביקור. עמדתי בחוץ, נשנעת על הבית, רק בגלל שהוא לא רצה להכנס לבית ולהעיר את ההורים שלי.

הוא הבטיח שייקח לו להגיע עד אליי תוך שמונה דקות באופניים, ובאמת הוא הגיע. אבל...האופנים לא הרכיבו וסחבו רק את שלומי, גוש פרווה ענק היה בין ידיו.

הוא ירד מהאופניים, הניח אותן בצד. והושיט לעברי בובת כלבלב ענקית וחומה.

"זה בשבילך," הוא אמר, "יום אהבה מאוהב, אהובתי!"

אחרי כמה צעקות של "אני לא מאמינה!", "אתה לא נורמלי!" וכדומה, כי באמת לא האמנתי שהוא קנה לי בובה כל כך גדולה (ואני ידועה באהבתי האין סופית לבובות, כלבלבים ודובים פרוותיים..), נישקתי אותו ואמרתי במבטא רוסי שהצחיק את שנינו "יא טיבע ליובלו!". והפעם התכוונתי לכל מילה שיצאה מפי. הוא חייך ואמר "גם אני אוהב אותך, יפה שלי".

אתם מתפלאים שאנשים בוכים שם?

אתם לא מבינים למה הם בוכים?

למה כל כך כואב להם?

למה הם פוגעים בחיילים של המדינה שלהם?

למה הם מקללים את הראש ממשלה שלהם?

למה הם חוסמים כבישים?

למה הם צועקים?

למה הם לא מוכנים לפנות את הבתים שלהם?

דמיינו לעצמכם:

הממשלה מתחננת בפניכם שתעברו לאזורים שהיא כבשה, שתקימו שם בית ותאיישו את המקום. והרי אתם כל כך אוהבים את הארץ שלכם ורוצים לעזור לממשלה, אז למה בעצם לא לעבור ולנסות לעזור?

אז בסדר, עברתם דירה למקום הזה, שבהתחלה היה אמצע מדבר שיש בו בעיקר -כלום-. אתם מקימים בית במליוני שקלים, משקיעים בו את כל כספכם ונפשכם, מטפחים גינות, נקשרים לשכנים והופכים לחברים.

וככה פתאום, בבוקר אחד, חייל ששייך לאותה מדינה שביקשה ממכם לעבור למקום הזה, דופק על דלת ביתכם, ודורש ממכם לעזוב הכל, את הבית שהשקעתם, טיפחתם ובניתם, את החיים הטובים, את החברים והשכנים. הוא מבקש ממכם לעזוב את החיים שלכם.

הוא דורש ממכם לעזוב הכל ולהתחיל הכל מחדש.

וחלק ממכם אנשים זקנים, שהדבר היחידי שיש לכם הוא השדות שלכם,

והפרנסה היחידה שלכם היא הגידולים בשדות.

מה תעשו? תלכו לקרוילות? תחיו בהם? תעשו לי טובה, זה לא חיים. זה דבר זמני בלבד.

מה הלאה? יש לכם עדיין עתיד, אבל אין לכם במה למלא אותו.

אז מה זה יעזור שהם עזבו עכשיו את הבית שלהם?

אז יהיה שקט של כמה ימים, אולי חודש.

ואז שוב יהיה פיגוע, אבל הפעם, יעשה צדק.

מישהו שיושב שם למעלה, יעשה צדק.

והוא יפגע באחד מאלה שלא הבינו למה כל כך קשה לעזוב בית.

'בית', הוא חשב לעצמו, 'סך הכל אבן, דבר שאפשר להשיג מחדש'.

אז עכשיו הוא יצטרך לעזוב, לעזוב הכל, לעזוב את הבית, את החברים, את החיים שלכם.

(לא הזכרתי כבר את המילים האלה איפשהו? אה, כן. בפיסקה הקודמת.)

מה שאני מנסה להגיד, זה שזה שעוקרים את האנשים המסכנים האלה מהבתים שלהם, זה מבחינתי, כמו להרוג אותם, ויותר מזה- נכון שהזכרתי שהם עברו לשם לבקשת הממשלה? אז עכשיו הממשלה הגדולה והנהדרת הזאת? היא לוקחת את הסכין ותוקעת להם אותה עמוק בגב, כי ככה מחזירים על טובות במדינה שלנו, לא?

תדליקו טלוויזיה, תפתחו את העיתון, תדליקו את הרדיו, תקראו באינטרנט.

תראו איך הורסים לאנשים האלה את החיים, ממש מתחת לעיניים שלכם.

ישבתי היום שעות מול ערוץ 11. מסתכלת, מזדעזעת,

לא מאמינה שאנשים יכולים להיות כל כך מסכנים.

מנסה לדמיין מה היה קורה אם אני הייתי במקומם,

זולגות קצת דמעות. וזה נורמלי.

נשים דתיות עם תינוקות בידיים, בוכות וצועקות.

חלק מהן שותקות ושוב בוכות.

אנשים אחרים יכולים להסתכל ולהגיד שהן מטורפות.

אבל לא, הן פשוט מגנות על הבית שלהן, על החיים שלהם.

ואת כל זה אני לא אומרת בתור מתנחלת (מתנחלת גאה, יש לציין).

לא, אני אומרת את זה קודם כל בתור אדם, אזרח במדינה הזאת, שרואה מה קורה לנו מתחת לעיניים.

אבל הרי לאף אחד לא אכפת ממה שקורה. למה מי הם? כמה אנשים במדינה שלנו? אולי אלפים. זהו.

האנשים האלה יכולים להיות אתם. אלה שחיים באשקלון, תל אביב, חיפה.

הם יכולים להיות אתם.

תפקחו את העיניים ותבינו מה קורה במדינה שלנו,

אולי אז יפסיקו להגיד שיש לנו נוער עיוור שלא מעניין אותו כלום.

בשישי האחרון יצאנו חצי עולם פחות או יותר, אפילו עם ילדים קטנים, חשבתי בהתחלה שנרגיש בבייביסיטר, אבל דווקא היה פסדר. להלן רשימת הנוכחים: אישתי, אורטי (ואחיה הקטן), אורי (ושתי בנות דודותיה), אני (וגם שלומי, כי גם הוא סוג של ילד קטן ושובב..), לאה וחבורתה (שכללה עוד עשרה אנשים פחות או יותר), בקיצור- שבט הזולו בכבודו ובעצמו.

הגענו למקום שקבענו להפגש וזיהיתי את השיער הבלונדי של שלומי עוד מרחוק, אבל בגלל שלא ראיתי את לאה וחבורתה מתחילת החופש, כולם קפצו עליי. ואני ושלומי שמרנו על קשר עין, עד שכולם סיימו לחבק אותי ולנשק אותי. ואז ניגשתי אליו, שנינו מחייכים, רק אז השפלתי את המבט.

התחבקנו, נשיקה קטנה בלי שאף אחד שם לב, נתנו ידים והלכנו כמו ילדים קטנים. מחייכים לכל עבר. טוב לנו.

הוא סיפר לי הכל, דיבר המון. אני מקשיבה, מדי פעם אומרת משהו. צוחקת בקול גדול, כי הוא באמת גורם לי לצחוק.

אחרי זה נפרדנו משאר השבט והלכנו רק שנינו.

ישבנו שעתיים, דיברנו, התנשקנו מדיי פעם (על מה אני עובדת? התנשקנו, והרבה, אוקיי?)

ואז הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, כמו שתיארתי בפוסט הקודם.

הוא הסתכל לי בעיניים, חייך ואמר. זה שבר אותי.

פעם ראשונה שמישהו אומר לי פנים מול פנים שהוא אוהב אותי.

לא בכתב, לא באייסיקיו, לא באס.אמ.אס. לא. בפנים שלי.

והעיניים שלו נצצו.

וראיתי שהוא מחכה לתשובה.

אבל איזה תשובה יכולתי לתת?

נישקתי אותו, השפלתי את העיניים.

ואמרתי בדיוק מה שהוא אמר.

לא הסתכלתי לו בעיניים. ולא בגלל שזה שקר, זה נכון.

אני אוהבת אותו.

אוהבת אותו, כמו שאני אוהבת את אופיר וכמו שאני אוהבת את אבירן ואת שאר הידידים שלי.

לא מאוהבת בו, לא. אבל הוא לא חשב על זה שאני לא מאוהבת בו.

הוא חשב שמבחינתי "אני אוהבת אותך" מסמל אהבה.

וזה רק מראה כמה שהוא עדיין לא מכיר אותי.

גם לאופיר אני אומרת "אני אוהבת אותך", אז מה?

זה אומר שאני מאוהבת בו? (ואל תחשבו ישר- מממ כן.. לקחתי את אופיר כדוגמא לידיד).

לא, זה לא אומר שאני מאוהבת בו, זה אומר שאני פשוט אוהבת אותו.

ולמה אני לא יכולה להגיד לשלומי "אני מאוהבת בך"?

כי זה פשוט לא נכון.

עדיין לא, זה מוקדם מדיי.

וחסר לי.

אבל זה עוד יגיע, אני בטוחה.

שלשום יצאנו שוב, באו החבר'ה מהסמינר מד"צים ממבשרת והיינו כולנו.

אורי כל כך עזרה לי עם אופיר והייתה היחידה שהחזיקה לי את היד, יצא שהתקרבנו הרבה יותר מבעבר והיא סיפרה לי לפני שבועיים או משו שהיא נדלקה קשות על אחד מאלה שבאו לבקר.

היה לי מצברוח מצויין, קרנתי, צחקתי, לקחתי המון תשומת לב.

בעיקר את תשומת הלב של ההוא שאורי נדלקה עליו.

ובמקום להיות חברה טובה, המשכתי ולא הבנתי למה היא עצבנית.

רק אחרי שעתיים, קלטתי שהיא כועסת בעצם עליי. זה הכל באשמתי.

אם הייתי קצת יותר פוקחת את העיניים ומסתכלת על חברה שלי, הייתי מבינה את המצב.

הייתי מבינה את המצב ומחזירה אליה את תשומת הלב.

אבל לא, למה שאני אבין? אני הרי כל כך שקועה בעצמי לפעמים.

ואחרי זה התחננתי שהיא תסלח לי, והיא סלחה, למרות שהייתי הכי כלבה שאפשר להיות

ובמקום לעזור לה, הרסתי לה.

כל אחד מאיתנו שקוע בעצמו לפעמים.

החוכמה היא להתעורר, לראות את זה ולהודות בזה.