הגיע הזמן שתתעדכנו קצת על האנשים בחיי, כי הרשימה שבצד והאנשים שאני רושמת עליהם פה, כבר ממזמן התחלפו או התווספו לאחרים.

מהכיתה שלי הצטרפו המון, אבל העיקריים הם:

לחברים שלי הצטרפו שני [גורמת לי לבכות. מצחוק! לא תמצאו עוד אחת כמוה בכל הארץ] ואור, מניאק לא קטן, אבל בסופו של דבר, מותק], שהם מהכיתה של אישתי, אורטי ואורי.

יש עוד אחד שהיה חלק לא קטן מחיי, אבל מעולם לא כתבתי עליו והוא טומי- האקס של אורי, ידיד לא רגיל. היחיד שיכול לגרום לי לחייך ולצחוק, גם כשאני הכי עצובה בעולם.

ליאוריה ונופר, משתייכות שתיהן לחבורה שאני נוהגת לכנות כ'החבורה של לאה', שבה נכללים נופר, ליאוריה, טל, אנה, ליהי וכמובן שגם לאה. גם עליהן לא יצא לי לכתוב כאן מעולם.

הכרתי כמה מהחברים של שלומי, שבראשם:

עוד כשהייתי קטנה, נהגתי להסתכל שעות רבות על הירח ועל הכוכבים.

עכשיו זה קצת שונה, כי הראייה שלי דיי נדפקה, והם יכולים לחלום עליי עם משקפים, כך שלראות את הכוכבים זה עוד בגדר חלום נשכח. אבל הירח...הירח הגדול והבהיר, תמיד אהבתי להסתכל עליו.

לפעמים הייתי רואה ובוהה בו במשך שעות.

שוקעת במחשבות בעודי בוחנת את כל תווי פניו של הירח.

את עינייו השקועות והעצובות, את מבטו החודר, את אפיו המעוגל, את  שפתותיו, שמעולם לא התעגלו לחיוך, או שאולי היה זה חיוך עצוב.

תמיד הירח היה עצוב. מעולם לא ראיתי אותו מחייך.

מה רע לו? תלוי לו שם, בין שמים לארץ. משקיף על כל הגלקסיה, עובר מכוכב לכוכב, מבקר את כולם.

אולי הוא בודד, חשבתי. אולי הוא צריך 'ירחה' קטנה לידו, אחת שתעשה אותו למאושר.

אולי הוא עני, חשבתי. אולי אין לו אוכל או בגדים חמים ללילות הקרים שאותם הוא מאיר, אולי קצת כסף יעשה אותו מאושר.

אולי הוא יתום, חשבתי. אולי הוא צריך משפחה חמה ואוהבת, אמא, אבא, אח, אחות, דודה, סבא וסבתא. אולי הם יעשו אותו למאושר ויעמדו לימינו גם כשיהיה עצוב ומנוכר.

אולי. אולי, אבל אין שום תשובה. ואף אחד לא יודע או ידע.

ואז אמא תמיד נהגה לשאול למה אני עצובה ומה מטריד אותי.

אבל כלום לא הטריד אותי ולא הייתי עצובה.

הירח הגדול והעצוב שוב חג לו מעליי, כמו בילדותי.

אחרי שנים שלא בהיתי בירח ותהיתי לגביו, יצאתי למרפסת הקטנה שלי.

המרפסת עם הנוף המוכר של ההרים הנפרשים לכל אורכם ובהם שוקעת ונעלמת מעינינו החוקרות השמש בכל ערב.

צבעי המדבר כבר חלפו עם רדת החשיכה.

קרירות קלה חודרת לעצמותיי,

קולות של זאבים הבוכים על חברם המת,

אור רחוק מבית שבו האם צועקת בתחנונים לילדיה שישכבו כבר וישנו.

אין שקט, אך יש רוגע מסויים שיש רק בלילה.

רוגע שלא תמצאו בשום מקום אחר בארץ. שלווה. בדידות. דממה.

האוזניות של האמ.פי מנעימות את אוזני ומשכיחות את השקט שסביבי.

In my place של להקת קולדפליי, תופס את מקום השקט.

"In my place, in my place

were lines that I couldn't change

I was lost, Oh yeah

How long must you wait for it?

How long must you pay for it?

How long must you wait for it?.."

אולי הירח אבוד, כמו האיש בשיר? חשבתי פתאום.

הירח עדיין עומד לו מעליי, לא בורח לשום מקום. עודנו שם, עצוב ובודד.

בעצם, לפי מה החלטתי שהוא עצוב? איך מחליטים?

נזכרתי בנשיקה הראשונה שלי ושל שלומי.

איך הוא הביט אל תוך עייני, קרוב קרוב, בוחן כל דבר ודבר בהן.

עינייו הכחולות קרובות אליי, כמו ששום עיניים לא היו קרובות.

ואז, אחרי כמה דקות שהוא מביט ומנשק, ושוב מביט ומנשק,

הוא נעצר.

"למה את עצובה?" הוא שואל פתאום.

"אני לא עצובה.." עניתי בקול בוטח.

"העיניים שלך עצובות," הוא ענה, "וגם את.. תספרי לי למה.."

ולא ידעתי מה לענות. הרי לא הייתי עצובה, להיפך.

וחשבתי שאולי הן נראו עצובות כי כשנישקתי אותו חשבתי על אופיר,

וממש לא עלה בדעתי לספר לו את המידע הזה.

אבל כבר עברו הימים מאז, והוא עדיין מעיר את אותה הערה,

בכל לילה (ושמתי לב שזה רק לילה) שבו יש נשיקה.

אז ביקשתי ממנו שיצלם לי את העין עם הפלאפון.

ישבתי, והסתכלתי בתמונה. ולא הבנתי על מה מדובר.

הרי אין דבר כזה עין עצובה.

ומה שמוזר זה שאנשים אחרים שהראתי להם את התמונה,

אמרו לי את אותה התגובה 'איזו עין עצובה'.

האמ.פי עבר שיר. משינה התחילה לנגן את צליליו הראשונים של 'אין מקום אחר'.

"כן, הזמן הזה אבוד,

אבל לא בשבילי.

הוא תלוי על עמוד,

ולא בגללי.

אין מקום אחר.

אין אחר..."

היא ישבה שם בנחת על השולחן, לבנה וטהורה כמו מלכה,

ובתוכה ישבו כל נסיכותיה, שלוות ומחכות לאש שתשרוף את גרונן.

ובערב שכזה, שעבר כל כך רע, לא יכולתי לעמוד בפיתוי שהיא הייתה.

הם ישבו במגירה שלי, מחכים לפקודה להדלק, ונמצאו אחרי חיפוש קצר.

הזמן שלי היה כבר אבוד, כמו של זה בשיר.

אני הייתי אבודה, רק בגלל פיתוייה של הנסיכה.

הרמתי את חפיסת הסיגריות של אבא, והוצאתי סיגריה אחת, נסיכה בודדה.

אחריה הרמתי את הגפרורים והם כבר הוצתו וקורבו לסיגריה והדליקו אותה.

אש. דבר כל כך יפה לפעמים. שורפת אבל גם מחממת בשעות הקור.

קירבתי את הסיגריה לפי ונשפתי לריאותיי שאיבה ארוכה ועמוקה.

שאיפה מרגיעה. ושוב שמעתי את קולו של שלומי מנקר בראשי

"ממתי אהובתי מעשנת? אני לא יכול לסבול את האובססיה שלך לריח הזה!"

אך מהר הוא הסתלק ממחשבותיי, החצוף, הרי הוא מעשן מכיתה ד',

אמנם הוא כבר הפסיק, אבל ארבע שנים של עישון, זה לא דבר קטן, זה מזיק.

הבטתי שוב אל הירח וחשבתי על דברים.

ורציתי לראות אם עיני עצובות, וצילמתי אותן.

הבטתי בהן, והיתה בהן רייקנות, כמו זאת שראיתי בעינייה של קארין.

ואיך לא שמתי לב לרייקנות ששכנה בהן עד היום?

ולמה גם כשמאוד רציתי לראות במה מדובר, לא ראיתי עד כמה הן עצובות?

אטימות, חשבתי לעצמי. את כל כך אטומה. אפילו לעצמך.

אפילו לרגשות שלך, תראי מה נהיה ממך...

האפר של הסיגריה הונח על אדן החלון, אפרורי ומלוכלך.

פתאום הטוהר של הסיגריה נעלם לו ונגעלתי כל כך,

אז הקאתי, והכל יצא לבחוץ, בלי רגש, רק בקרירות.

פעם עוד יכולתי להבין את העצב של האנשים, לחדור לתוכם.

אפילו את העצב של הירח יכולתי לראות,

היום הדברים השתנו, אני השתנתי.

זה כבר לא אותו דבר.

"...

כמו לצרוח פנימה שזה לא אותו דבר,

זה לא אותו דבר כמו להציל את אמא.

..

וזה כמו מים שנוזלים מהתקרה

אבל זה לא אותו דבר.

האהבה שלנו, שהתקררה,

זה לא אותו דבר.

להשתכר ולעשות שטויות בחתונה של אחותך,

זה לא אותו דבר -

כמו לשחרר דמעה.

זה לא אותו דבר,

מלבד הגעגוע,

למשהו רגוע,

לשיר מהעבר הלא רחוק

שכל האנשים שרים אותו ביחד,

עד שנעלם הפחד,

וטוב לנו כל כך לישון עכשיו.

ביחד.."

האמ.פי המשיך להתנגן ברקע והפעם עבר לשיר של עברי.

ובאמת זה לא אותו דבר,

אני מתגעגעת ליכולת הזאת לקרוא אנשים, ולפני אנשים-

להבין אותי ואת הרצונות שלי ואת הרגשות שלי!

עכשיו הבנתי למה אמרו שהעיניים היו עצובות,

חזרה בי האנושיות הזאת להבין.

"תחת כל שמים, ליד כל עץ עומד,

היתי בא תמיד אלייך, להציל אותך.

וכשהיית שוקעת כמו שמש דיכאון,

הייתי בא באמצע כעס או באמצע יום.

תמיד אחר הצהריים, כשאין סימן בחוץ,

היית צוללת כהרף עין לארץ הילדות.

היית הולכת לחפש את מה שאין מזמן,

היית אומרת יש כספת וכולנו שם.

וגם אם הייתי בצד השני של העולם,

ואת היית פה,

גם אם לא יכולתי להציל אותך מכולם,

הייתי מנסה לבוא.

וגם אם לא הרגשת כבר כלום,

אפילו לא את עצמך,

הייתי בא להציל אותך,

להציל אותך, אפילו ממך.."

עבר לו עוד שיר לשיר שהתגעגעתי אליו כל כך,

שלמה ארצי, הוותיק והמיוחד,

שיר שפעם כולם אהבו ושרו יחד.

שלומי הציל אותי ובזכותו ובזכות השיר, נעלם הפחד.

זה הוא שהגיע וגרם לי להבין קצת יותר,

וטילטל את עולמי מצד לצד,

הוא העיר אותי מהמקום שבו הייתי.

אז ממה בעצם העיניים שלי היו עצובות וכבויות?

אלוהים יודע, חוץ מזה, כלום לא בטוח.

כנראה שבשנים האחרונות העיניים היו עמוק בארץ הילדות הזאת.

אבל דבר אחד ויחיד בטוח-

הן לא היו עצובות בגלל הדאגה לירח, כמו אז בילדות,

הן היו אטומות מדיי אליו, אטומות מדיי אל הירח.

אטומות מדיי אליי, שהריי הירח כמוני,

שקט ואוהב, מלטף ומאיר, מלא בשלווה שעלולה להתפרש כבדידות,

עם חיוך עצוב ועיניי לבנה.

[התמונה שבה שלומי צילם את העין שלי].

-עריכה - 21/9, 17:10-

חשוב לציין, שהפוסט הזה נכתב ברגע של עצב וגעגוע לילדות.

אני לא מעשנת קבוע, וזו בסך הכל הסיגרייה השלישית בכל חיי,

אני אמנם כן אוהבת את הריח, אבל זה לא אומר שאני אגרר ואתחיל לעשן קבוע.

כי יש לי עקרונות שאותם אני לא אעקוף ודברים שהבטחתי לעצמי שאני לא אעשה.

דברים הסתדרו קצת, בעיקר אחרי שהתפרקתי פה,

ומה אני אגיד לכם? נקווה לטוב. =]

אני פשוט לא מאמינה שאני מתכוונת לכתוב מחדש את הפוסט הזה.

אתמול ישבתי וכתבתי אותו במשך ארבע שעות(!!!), אבל הוא נמחק בגלל שישרא הנחמד החליט שברגעים אלו 'השרת עמוס' ואתם יודעים טוב מאוד את מה זה מעניין לי, נכון?

על דלת הכיתה נכתב באותיות גדולות וברורות "ט'2", בדיוק לפני שנה.

לכיתה נכנסו שישייה של תלמידים חדשים. שלושה מהם היו בכיתה שלנו עוד בכיתה ז', עזבו בכיתה ח' וחזרו אלינו שוב, והשליישיה האחרת כללה שניים חדשים לגמרי ואחת שהייתה בכיתה אחרת בשכבה ומשום מה עברה אלינו.

"הנה, זאת היא.." אישתי שבזמנו ישבה לידי, לחשה לעברי ובטון דיבורה נשמעה שנאה רבה, "קארין, הפרחה הגדולה ביותר שיצא לך לראות מקרוב, סמכי עליי..." היא המשיכה, "אומרים שהיא כבר לא בדיוק בתולה מגיל 11 ושהיא שכבה כבר עם חצי מהגברים בעיר.., יש לה משפחה שיותר גדולה מכל עם ישראל ביחד, ו..זהו פחות או יותר." היא המשיכה לשפוך לעברי את כל האינפורמציה שהייתה בידיה. "אז אומרים..." אמרתי בזלזול.

על קארין כבר שמעתי והכרתי אותה מרחוק. השמועות שעליהן דיווחה אישתי כבר הגיעו אליי מזמן, בדיוק כמו שהם הגיעו לאוזניהם של שאר התושבים בעירנו הקטנה, שהיא הרי כמו מושב- כולם מכירים את כולם וכולם מרכלים על כולם.

אם לומר את האמת, לרוב השמועות שנאמרו עליה, לא האמנתי בכלל. למעטות, שעוד נשמעו אמיתיות, אולי קצת נטתי להאמין, אבל תמיד אני משתדלת לא לשפוט את האדם לפי שמועות, למרות שלפעמים זה קורה, גם בלי כוונה.

אמנם לא האמנתי לשמועות, אבל בכל זאת, היה משהו מפחיד מאוד בילדה הזאת. דבר שהפחיד אותי עד כדי כך שלא הייתי מסוגלת להביט אליה בעיניים ולהיישיר אליה מבט.

שערה השחור והגולש היה לניגוד מוחלט עם עורה שכיסה את גופה הרזה מדיי, עור שתמיד היה שזוף ואיכשהו גם תמיד נראה חיוור בצורה כזאת או אחרת. איכשהו היא תמיד שידרה עצב שכזה. נהגתי לקרוא לה "מלכת החושך", בגלל כל העצב שהיא הפיצה לכל עבר. ולפעמים היה נראה שרק אני מצליחה לקלוט את העצב הזה.

לקראת סוף השנה, כשכן הסכמתי והייתי מסוגלת, היישרתי אליה מבט לראשונה.

מתוך פניה הכה יפות והחיוורות, הביטו אליי זוג עינייה השחורות כפחם. זוג עיניים מלאות כאב, מלאות בעצב ששום צחוק שבעולם לא יוכל למחוק, רייקניות עד כדי להחריד. כל כך רייקניות עד שגם כשצחקה, נותרו עינייה שחורות וכואבות. לעיתים היה נדמה לי, כאילו 'מלכת החושך' עודנה בחיים, אבל בדרכה שלה היא כבר מתה, הנשמה שלה כבתה כבר ועלתה למעלה לפני שנים רבות, בלי שאף אחד לא שם לב למותה של נשמתה.

לא פעם קרה שהבטתי בה כשהייתה עם חברותיה. 'מה יכול להיות חסר לה?' שאלתי את עצמי. היא אחת הבנות היותר יפות שיצא לי לראות בכל ימי חיי (ותאמינו לי שזה מאוד נדיר אם אני משתמשת במילה ממשפחת המילים בהן כלולה המילה- יופי), יש לה כל כך הרבה חברים וחברות שאוהבים אותה, אוהבים אותה באמת ובתמים רק בגלל מי שהיא ומה שהיא, יש לה משפחה גדולה ואוהבת, 12 אחים שמעריצים אותה ולפי מה שידעתי בזמנו, היה לה גם חבר שאוהב אותה.

נו, אז מה יכול להיות לה כל כך רע? יש לה את המתכון בשביל להיות מאושרת- אהבה, יופי, משפחה חמה. למה עינייה כל כך עצובות ונשמתה כבויה?

(אל תדאגו, עוד לא סיימתי עם הסיפור על מלכת החושך..)

ביום חמישי, נסענו אני ואורי לבקר את רוית ומאור. אחרי חיבוקים גדולים ודמעות אושר כשהחזקתי במו ידיי את מאור הקטן שנולד לפני פחות מחודש, התיישבנו על הספה הגדולה ודיברנו. ודיברנו ודיברנו ודיברנו. שלוש וחצי שעות רק ישבנו ודיברנו. אני סיפרתי לה על שלומי ומה קורה איתו ואיך דברים מסתדרים בסופו של דבר לטובה או לרעה ורוית סיפרה לנו על ההיריון, על הלידה, על מאור הקטן, על הברית, על מיקי. הכל הכל. בנוסף לכל זה, היא סיפרה לנו את סיפורה של קארין.

ואין לי שום זכות שבעולם לספר את הסיפור שלה, אבל הוא כל כך זיעזע אותי, שאני חייבת לחלוק אותו אתכם.

"מסכנה," אמרה רוית בחיוך עצוב שכזה, כאילו ברגעים אלה עוברות במוחה תמונות וסיטואציות מהעבר, והיה נדמה כאילו זרם של דמעות עלה לכיוון עינייה, "פשוט ילדה מסכנה.. הילדה הזאת עברה תקופה מאוד קשה השנה, מאוד מאוד קשה, אם לדייק..", המשיכה למתוח אותנו עוד מעט, ואז עברה לסיפור האמיתי.

"את קארין לימדתי שנה שעברה לשון, בכיתה שבה היא למדה, ובתחילת שנה, גיליתי שהיא הפכה להיות אחת התלמידות שלי. בהתחלה נורא התנגדתי, הרי הכיתה שלנו הייתה קשה גם ככה.. מאוד קשה, אם אנחנו רוצים לדייק.. אבל, מה לעשות, זה מה יש ועם זה נחייה.." היא אמרה בנימה של שביעות רצון.

"העניין התחיל, כש...בתחילת השנה התחלתי טיפולי פוריות.." היא התחילה להסביר ובדקה את התגובה שלנו. "מהה?!" צווחנו שתינו, נדהמות, "כן, כן", היא הוסיפה בחיוך של התענגות על גילוי סוד. "עכשיו אני מבינה המון דברים," אמרתי, "זה מסביר למה החסרת המון שיעורים בתחילת השנה, למה תמיד היית עייפה ועצובה..." המשכתי לחשוב, מהרהרת בדברים מן העבר, "אמא ועופרי צדקו, שתיהן ידעו..." הוספתי. "כן, עופרי הייתה הראשונה שידעה מייד אחרי מיקי.. בכל אופן, נחזור לקארין..."

חודש אחרי תחילת הלימודים, התכנסו בחדר היועצת, רוית, קארין, אמא שלה ותמר היועצת. הן ישבו כולן סביב השולחן, "את לא הבת שלי, את מבינה אותי?" צעקה אמא של קארין והביטה בעינייה הרייקניות, עיניה שלה רשפו כעס ושנאה עזה, "כן," היא המשיכה, מרגיעה את עצמה מעט, "סחבתי אותך כמו מטומטמת ברחם שלי, ילדתי אותך, אבל..." היא חזרה שוב לטונים הגבוהים - "אני לא אמא שלךךך!!1 אני שונאת אותך שנאת מוות!! את קולטת את מה שאני אומרת לך?!", ככה היא המשיכה והמשיכה.

"לא האמנתי לדברים שיצאו לאמא המטורפת הזאת מהפה! מאיפה יש לה את הזכות? לה? זאתי שיש לה כל כך הרבה ילדים ומחלקת ביניהם כל כך הרבה אהבה? היא? דווקא היא תתייחס ככה לאחת מהם?!" רוית דיברה בהיסטריה קלה, הדמעות העיקשות עמדו שוב בעינייה. "ואני," היא המשיכה, "אני, שכל כך רציתי ולחמתי בשביל תינוק וסבלתי מהטיפולים והתאכזבתי בכל פעם שלא הצלחתי, דווקא אני שמעתי את זה.?! דווקא בגלל המטורפת הזאת אני אצטרך לבכות?!"

ושלא תבינו לא נכון, אמא של קארין הייתה אמא לתפארת, היא התייחסה לילדים שלה כמו למלכים, נתנה המון אהבה, חיבקה, נישקה, פינקה, השתדלה ועשתה הכל בשבילם. בשביל כולם. בשביל כולם חוץ מלקארין. עד היום לא יודעים למה היא כל כך שונאת את קארין ודווקא את קארין. נכון שהיא ילדה קצת בעייתית, אבל ככה גם שאר האחים שלה, ואליהם היא לא מתייחסת ככה.. זאת תעלומה שכנראה תשאר לעולמים.

רוית לא עברה על זה בשקט, כמובן. היא יצאה מהחדר אחרי שירקה לאמא של קארין בפרצוף, נכנסה לחדר של מיכל המנהלת בעוד הדמעות זולגות מעינייה בקצב מטורף, "את לא משאירה בכיתה שלי את הילדה הזאת!! אני לא יכולה עם האמא הזאת! אני לא יכולה!!" היא המשיכה ממררת בבכי. אבל היא ידעה שזה לא מה שיעזור לה, ומה לעשות? הלב הקטן והנדיב שלה, לא ייתן לילדה הזאת ליפול.

עוד באותו היום היא דיברה עם משרד הרווחה ועם תמר היועצת ודרשה שקארין תעבור לגור בביתה. "לא אכפת לי!" היא צעקה בפניה של תמר, "הילדה הזאת לא תמשיך לגור אצל האמא הזאת! לא אכפת לי שזה יהיה עם הכסף שלי, אני לא צריכה את הכסף שלה.. לא מעניין אותי, הילדה הזאת לא חוזרת לאמא המטורפת הזאת, היא באה אליי..!". אבל בגלל שהיא הייתה המחנכת שלה, האנשים הטיפשים שיושבים במשרד החינוך, לא אישרו לה.

"באמת מסכנה," נפלטה הערה מפי, נדהמתי. איך אמא יכולה לדבר ככה לבת שלה? לא הצלחתי לקלוט את זה.

"זה עוד כלום..." היא המשיכה, "היה לה חבר, במשך 4 שנים, חבר שההורים שלה והמשפחה שלה אהבו מאוד וקיבלו כמו בן, למרות שהוא היה גדול ממנה בכמה שנים טובות - " היא נעצרה פתאום, נאנחה ואמרה "מסכנה שכמותה, כמה שהיא סבלה, היא לא הייתה ילדה טובה במיוחד, הו לא, זה לא, הרי היא לא הייתה בתולה כבר ממזמן, והיא שכבה עם החבר שלה ורק איתו, אבל הייתה לה נשמה כל כך גדולה....".

"במהלך השנה הזאת, היא נכנסה ממנו להריון, עברה הפלה ו...הוא נפרד ממנה. בגלל הפרדה ממנו וכל שאר הדברים שנלוו, היא נסתה להתאבד עשרות פעמים, אבל כל הזמן תפסו אותה בזמן מעשה והצילו אותה, מישהו למעלה כנראה תכנן לה תוכניות שונות מאלה שהיא תכננה...".

היא המשיכה, לא מחכה לתגובה שלנו.

"העניין הוא, שהילדה הזאת מעולם לא הגיעה שבוע רצוף לבית הספר. בית ספר מבחינתה היה בגדר המלצה מגונה, היא באה אליו כשממש לא היה לה מה לעשות, ממש תיירת. יום אחד, לי וליעל הייתה שעה חופשית, אז הלכנו לקנות משהו טעים בארומה, ושם היא ישבה עם...איך קוראים למטומטמת הזאת מ-ט'6? אה, כן, לירון.... שתיהן ישבו שם, עם סיגריה ביד. קארין ראתה אותי והסתתרה מאחורי איזה פח, חשבה שלא שמתי לב אליה. אז עשיתי סיבוב ארוך ארוך ונקשתי לה על הכתף, והיא קפצה ופניה היו חיוורות יותר מתמיד...".

"אם את רוצה לטייל בקניונים וכאלה, לירושלים, תל אביב, מה שתרצי, אין לי בעיה עם זה. תטיילי, תהני. אבל אל תאלצי אותי להתקשר לאמא שלך כל בוקר ולשאול אותה איפה את ושהיא תענה לי שאת בבית הספר כשבעצם כבר שבועיים לא באת אליו... את מבינה אותי? תתקשרי, בכל בוקר, תגידי לאן את הולכת, רק כדי שאני לא אדאג, מקובל עלייך?" שאלה אותה רוית.

"מאז," המשיכה רוית בסיפור, "בכל בוקר צילצל הטלפון וקארין הודיעה לי בדיוק לאן היא הולכת. כשבוקר אחד לא היה הצלצול, דאגתי, וכשראיתי אותה בבית הספר, למרבה הפלא, שאלתי אותה למה היא לא התקשרה, והיא ענתה שהיא ידעה שתראה אותה בבית הספר..."

"ומה איתה היום?" אורי שאלה, מרותקת כאילו מדובר בסיפור הרפתקאות ולא בחיים של מישהו.

"לא יודעת אם שמתם לב, אבל במסיבת הסיום, קארין לא הייתה..." רוית ענתה, ובאמת, גם אני שמתי לב לזה שקארין לא הייתה, היא הייתה חסרה בצורה כזאת או אחרת. "ערב לפני המסיבה, קארין עזבה את הארץ. היא טסה לקנדה, לדוד שלה שגר שם. היום היא עובדת שם ולומדת שם, היא מאוד מאושרת והיא בקשר יום-יומי עם המשפחה שלה ועם אמא שלה בעיקר. אם אתם שואלים אותי, איזה חתיך עשיר ימצא אותה שם ויתאהב ביופי המעלף שלה, והוא יעשה אותה מלכה, בדיוק כמו שמגיע לילדה המיוחדת הזאת..". באמת מגיע לה, למלכת החושך.

ובאותם רגעים, היה נדמה לי כאילו כל הצרות שעליהן בכיתי ביומיים שקדמו לביקור, היו צרות כל כך שטויות, כל כך קטנות, צרות של עשירים, ליד הצרות כמו אלה של מלכת החושך.

בשבוע האחרון לא היה לי זמן לנשום. חזרתי הביתה, אחרי ביצפר, יום יום, רק בשעה 10 בלילה, בעיקר בעקבות העובדה שהתחלתי להיות מדריכה במד"צים ביום שלישי, והיינו צריכים להתארגן ולארגן הכל. לי היה זמן לכלום. (אגב, למקרה שתהיתם לעצמכם- היה זוועה בפעולה הראשונה. באו אלינו יחסית המון- 30 חניכים, ולמרבה הפלא השלישייה שיצאה להדריך ביחד היו אני, שלומי ואורי, אבל עמדנו שם ממש חסרי אונים, לנוכח העובדה שכששלושים זאטוטים בכיתה ד' מתרוצצים לך לעשרים כיוונים שונים, אין כל כך מה לעשות עם עצמך...)

ביום ראשון, שלומי בא אליי בעשר בערך, ישר אחרי שחזרנו מהמד"צים.

אמא ואבא הלכו להצגה או משהו.

תוך זמן קצר, מצאנו את עצמנו על המיטה.

תוך כמה דקות, החולצה של שלומי כבר הייתה על הרצפה והוא שכב מעליי, מנשק אותי בעונג רב ואז ממשיך ומעביר את לשונו על גופי, עובר את הצוואר ועוצר בבטן, שם מנשק כל חלק אפשרי בבטן, מרים מדיי פעם קצת את החולצה, עד שבשלב מסויים לחש לי באוזן "אין לך מושג, כמה שהייתי רוצה להפשיט אותך עכשיו..". חייכתי, ידעתי שהוא באמת מתכוון לזה, אבל שהוא לא יעשה את זה עד שאני ארצה.

אחרי כמה דקות, הרמתי את הידיים, כאות להסכמה להוריד את החולצה. והחולצה כבר הייתה על הרצפה ופעימות הלב של שנינו כבר היו מספיק חזקות - אבל פתאום –

"שיט," צעקתי, מזהה את המנוע של אבא, "הם הגיעו!" אמרתי בלחץ קל בעקבות מעבר התמונה בראשי בה אני ושלומי חצי ערומים על המיטה ואמא ואבא בדלת, בוהים בנו בתדהמה.

בתוך שניות, שנינו התלבשנו, יצאתי למרפסת שלי ובדקתי אם צדקתי, ובאמת צדקתי- הרכב של אבא חנה בחוץ ואמא בדיוק יצאה ממנו.

כיבינו את האור בחדר, ירדנו במדרגות, וישבנו מול המחשב כאילו לא קרה כלום לפני פחות מעשרים שניות.

כשאמא ואבא נכנסו, הם לא הבינו ממתי שלומי נמצא, אבל לא אמרו כלום, כי את שלומי הם מקבלים בצורה ממש טובה יחסית.

אחרי ששלומי הלך, אני ואמא עלינו ואמא נכנסה לחדר.

"מה עבר על הסדינים?" היא שאלה פתאום, מחזירה את הסדינים למצבם הטבעי.

"מממ... אמא, את יודעת שכשאני ישנה, אני זזה המון....." אמרתי.

"כן," היא אמרה והביטה בי במבט מוזר, "אבל אני ישבתי פה בצהריים, קיפלתי כביסה וסידרתי לך את הסדינים....." היא הוסיפה, ממשיכה לנעוץ בי מבטים.

וכן, היא חשבה מה שהיא חשבה, ואיך אני יודעת שזה מה שהיא חשבה? כי אחרי זה הייתי צריכה לסבול במשך עשרים דקות תמימות את הנאום הקבוע שלה של 'זה נורמלי שאתם רוצים לנסות דברים חדשים, אבל.. רק תזהרו, את רוצה שאני אדבר איתו על זה?..' וכדומה.