יש לי המון כבוד לפסיכולוגיה ובעיקר לפרוייד ולאריקסון, אלה היו אנשים עם שכל שכתבו דברים שבסופו של דבר מאוד נכונים לנו עד היום (טוב, חוץ מהקטע שפרוייד אמר שתינוק בן יום מספק את עצמו מינית. חתיכת חרמן, הפרוייד הזה!). ולכן, אני אתחיל בקטע שקרוב לוודאי פרוייד היה אומר:

ישנן שלוש רמות של מודעות:

המודע- כולל תכנים שברגע נתון האדם חושב עליהם.

הסמוך למודע-  כולל תכנים (חוויות, מחשבות, גירויים) שאנו יכולים להעלות למודע.

הלא מודע- כולל את כל התכנים שהודחקו ושאי אפשר להעלותם למודע אלא בדרכים מיוחדות כמו היפנוזה, פירוש חלומות, פליטות פה או פליטות קולמוס. הם הודחקו כיוון שהם חוויות מאיימות שקשה לנו להתמודד עמן ולעיתים הם באים לרמוז על העתיד.

כבר כמעט חודש שהמצב שלי לא טוב.

הגוף שלי נחלש. כמעט הפסקתי לאכול. המחזור האחרון הוציא ממני את מעט הכוחות שעוד נשארו וגרם לי להקיא ולהקיא כל היום. אני חיה בין עלייה במשקל בזכות הפיתויים שאמא עושה כדי לגרום לי לאכול, לבין ירידה במשקל בכל פעם שאני מקיאה יותר מדיי או מפסיקה לאכול. ויש עוד איזה עניין בריאותי, משהו דיי גדול, שמשתק אותי מפחד ואני לא אכתוב עליו עד שאני אדע בוודאות שהוא קיים, אחרי כל הבדיקות (אם יהיה לי בכלל אומץ לעשות את הבדיקות...).

נפשית, אני הרוסה ולא יודעת אם זה בגלל המצב הלא יציב עם שלומי או סתם ככה, בגלל הלבד. פשוט זה המצב, אין לי כוח לחפש למה זה, אין לי שום רצון לקום בבוקר ולצאת מהבית, רק להישאר במיטה, בתוך השמיכה, עד שהכל יעבור.

ויש שתי אפשרויות לאנשים שסביבי-

האפשרות הראשונה היא שהם פשוט לא רואים. האנשים שלי לא רואים את זה. לא מכירים אותי עד כדי כך טוב. לא רואים את השמחה המזויפת, את החיוך השקרי, את השבירה בקול שלי. הם סביבי והם לא רואים שאני לבד, לא איתם, לא שלהם.

האפשרות השנייה היא שהם יודעים שאני שבורה, הם רואים את זה עליי, בהתנהגות שלי, בעצבות שלי, בכעס שלי, במצבי רוח שלי, בעייפות שלי ומעדיפים להתעלם, לעמוד בצד, להסתכל, לא לעשות כלום, כמו כשיש תאונת דרכים ואף אחד לא רוצה ללכלך את הידיים בגופות ובחלקים שעוד נותרו, אף אחד לא יקרא לאמבולנס או יטפל בילדה קטנה שנותרה לבדה. אף אחד לא יבוא וייתן חיבוק ויגרום לי לבכות עד שהכל ייגמר.

וכאילו כל אלה לא מספיקים, בלילה, חוזרים אליי שוב הסיוטים. מאוד נדיר שאני זוכרת פרטים מדויקים מתוך סיוט, מאוד נדיר שאני בכלל זוכרת אותו, אבל הסיוט האחרון היה השונה מכולם, זכרתי כל פרט בו.

אני מעריצה את אבא. אבא הוא האדם האהוב עליי, זה שאני אמות בשבילו, זה שאני אפגע ממנו הכי מהר, הדוגמא שלי, הגיבור שלי. כשאבא מתפרק, אני נהרסת אפילו יותר, מתפלאת בכל פעם מחדש שהאדם הגדול הזה מסוגל להתפרק לפיסות כל כך קטנות.

אני הבובה הקטנה של אבא, הילדה הקטנה שלו, זאת שהוא שומר עליה כמו על החיים שלו. אני גם השכפול של אבא, תמיד אומרים שאני דומה לו. יש לי את תכונות האופי שלו, את האובססיה שלו לסדר וניקיון, לנוסטלגיה, ליושר, לפרפקציוניסטיות, יש לי את השכל והחשיבה שלו וגם את חיצוניות המוקפדת שלו, עם התלתלים הבלונדיניים שהיו לו כשהיה קטן, העיניים, השפתיים, השיניים, הריסים, הרגליים, הידיים והחיוך שלו.

תמיד אהבתי את אבא כמו שאוהבים אהוב, שירתי אותו וקינאתי באמא, שנאתי אותה (פרוייד, תסביך אלקטרה מתקדם?). ושני דברים שתמיד מצאתי בהם משהו כשראיתי אותם אצל אבא הם הסיגריות שלו והנהיגה שלו.

מאז שאני קטנה, הרגלי העישון של אבא מקובעים אצלי בראש.

לקראת פסח, כמות חבילות הסיגריות גדלה, הוא מבקש מכל הנוסעים לחו"ל לקנות לו פקטים שלמים. החום עושה אותו לחוץ יותר, עצבני יותר, הוא שונא את הקיץ, הוא שונא ים, הוא שונא שמש, הוא שונא חול. בקיץ הוא מסיים חבילה או שתיים ביום, מעשן כמו קטר, בכל מקום חוץ מהבית. הוא יודע שבבית אסור לעשן.

לקראת הסתיו, הכמות יורדת, הוא עדיין מעשן, אבל רק חמש-שש סיגריות ביום. בחורף הוא כמעט נגמל לכמה חודשים. הוא שונא קור, שונא לפתוח את החלון בשביל לאפשר לעשן לצאת החוצה, הוא שונא שהגשם נכנס לו לתוך האוטו והוא שונא את העננים האפורים.

ישבתי כמו מתוך הזיכרונות שלי, אז, במושב האחורי, אבא אמר בקול עבה "לחגור חגורות!" ואני צייתי מייד. הוא תמיד פוקד את זה ולעולם לא מבצע בעצמו. שמענו שיר ישן שמתנגן בגלגל"צ וראיתי את מסכי העשן שיוצאים דרך החלון הפתוח שבו נכנסו טיפות גשם וקור. אהבתי את זה, התמכרתי לריח, לאיך שאבא מחזיק בין אצבעותיו את הסיגריה, שואף לתוכו את הסרטן כמו ילד קטן שזקוק למשהו כאן ועכשיו, בלי יכולת להתאפק, מכבה אותה כמעט בלי רצון, מבקש רק עוד קצת.

הוא תמיד נראה חלש אז, סיגריה היא החולשה שלו. אנשים חלשים עושים לי טוב, עושים לכל בנאדם טוב. זה גורם לנו להרגיש יותר טוב עם עצמנו, גורם לנו להרגיש חזקים. ואולי עצם העובדה שהוא לא נראה לי אל, שגם לו היה איזשהו חסרון, זה עצם החוזק שלו, זה מה שעשה אותו אנושי.

עד היום אני אוהבת גברים שמעשנים, עד היום הם עושים בי משהו. כאילו אם הם מעשנים, הם חלשים, הם אנושיים, הם כמוני, אולי אפילו קטנים ממני, הם עם החולשה של אבא, הם טובים כמו אבא, הם חזקים כמו אבא, הם ברי השגה, הם שלי.

בזמן שאבא עישן, הוא גם נהג, הוא החזיק ביד ימין את הסיגריה וביד שמאל את ההגה. הוא פתח חפיסה חדשה, הוריד עם השיניים את הכיסוי השקוף בזמן שסובב את ההגה בעדינות, מנווט בין הנהגים המטורפים מסביב. כשהוא הוציא את הסיגריה מפיו, הוא העביר הילוך ביד ימין והמשיך לזמזם את השיר שהתנגן.

נהג מטורף עקף אותנו מימין ונעצר בצד הכביש. אבא נאלץ להאט ובזמן שחלפנו ליד האוטו השני, והנהג פתח את החלון, הביט באבא. ריח של סיגריה זולה נכנס דרך החלון והגיע עד אליי. חיוך מטורף נמרח על הפנים המוכרות מדיי של הנהג השני.

עצמתי עיניים כי הייתי עייפה, אבא חייך במראה ואיחל לי לילה טוב.

הרגשתי את הכאב החד בכל הגוף ושמעתי צעקה של גבר, פקחתי את העיניים.

שלומי היה מעליי, מנשק אותי, מלטף אותי, מתעלם מהעובדה שכואב לי כל כך. הוא נראה שונה, גדול יותר, עם שיער קצוץ יותר וגוף חזק יותר. לא יכולתי להתנגד לו.

הוא המשיך רק עוד קצת ואני המשכתי רק לשתוק, טעם מר של דמעות התגנב ללשוני. הוא צעק בפעם האחרונה ופלט את מה שגרם לו לפעול, יצא והתיישב על הכסא שליד המיטה, לובש עליו את הבוקסר השחור שלי ומסדר את המדים הבהירים ששכבו על הרצפה, בחזרה על הכסא.

הוא הרים את השמיכה הדקיקה ששנינו התכסינו בה עד לפני דקה, הדליק תוך כדי סיגריה עם אותו ריח זול, שאף לתוכו והוציא עננים אפורים. עם הרמת השמיכה, הוא חשף את גופי בגרסא צנומה יותר וערומה. הוא סקר בעיניים מרושעות את הכתם האדום בין רגליי שכיסה את המצעים הלבנים של החג וחייך.

הרמתי את הראש בכוחות אחרונים והבטתי בגופי. "יש פה דם", אמרתי.

אבא הסתכל על עצמו וניסה להרגיע אותי, "כן, יש פה דם, אבל זה בסדר".

הנהג הבלונדיני במכונית, נעמד בצד אחרי שפגע בנו מאחור והעיף את אבא קדימה. הוא המשיך להסתכל עלינו. בגלל שיש לי ראייה כל כך גרועה, לא יכולתי לראות דבר מלבד צבע שיערו. הוא הוציא את הראש מהחלון, הסתכל עליי, חייך וקרץ. כשהתכוונתי להתקרב ולבקש ממנו עזרה, הוא סגר את החלון, עקף את המכונית של אבא והמשיך לנסוע.

אני הקטנה עמדה שם ובכתה, מחתה את דמעותיה בשמלה הקטנה והפירחונית שאמא אהבה כל כך להלביש לה. נופפתי לו לשלום בזמן שהגשם המשיך לרדת ואני נרטבתי בכל גופי.

אני מתעוררת במיטה, בוכה, בקבוק המים ששמתי בלילה הקודם לידי, נפתח והוא שפוך לי על הגופייה. הבוקסר השחור שלי יושב במקומו, אני מתעצבנת, מורידה אותו ושמה אחד אחר. את המצעים אני מוציאה מהר, זורקת לכביסה ושמה אחרים.

בדרך חזרה לחדר, אני פותחת טיפה את הדלת לחדר של אמא ואבא ורואה שאבא שוכב שם והוא בסדר. אני חוזרת למיטה ומתכסה בשמיכה הדקיקה.

וכאילו כל זה לא מספיק חולני גם ככה,

שלומי תכף מתחיל ללמוד נהיגה.

הלא מודע- כולל את כל התכנים שהודחקו ושאי אפשר להעלותם למודע אלא בדרכים מיוחדות כמו היפנוזה, פירוש חלומות, פליטות פה או פליטות קולמוס. הם הודחקו כיוון שהם חוויות מאיימות מהעבר שקשה לנו להתמודד עמן ולעיתים הם באים לרמוז על העתיד.

"אני עוצם את העיניים בשביל להירדם ומנסה לספור כבשים.

אז השלישי תמיד עוצר ויש לו זמן, יותר מהאחרים.

והוא לוחש לי, 'ילד תזהר מאנשים שמחייכים,

גם אצלנו יש כאלה, חרא של כבשים'.

והם אחד אחד עוברים ומסתכלים עליי, עוברים ומסתכלים עליי.

הם לא נוגעים, רק מתלחשים ודי,

אומרים 'אידיוט עכשיו הוא בטח מרוצה שהיא בוכה,

כבר לא שמחה. היא כבר לא שמחה'."

(עברי לידר- כבשים).

אני שונאת את תקופת החגים.

הקור המקפיא חוזר לירושלים. וממש הספקתי להתגעגע אליו, הוא הנחמה היחידה.

כרגע החיים שלי עמוסים בשלושת המרכיבים שתמיד היו בהם, רק שעכשיו, החלק הראשון והאחרון הרבה יותר אינטנסיביים - לימודים, חברים ועבודה. וכל אלה ממלאים אותי לגמריי, קורה שאני חוזרת הביתה אחרי 14 שעות שלא הייתי בו. וזה מרחיק מאוד מההורים, ואולי זה לטובה, אתם יודעים מה אומרים - "רחוק מהעין, רחוק מהלב".

לימודים-

כבר הספיקו להיות לי שני מבחנים ושלוש עבודות. ועוד לא התחלנו.

כבר מזמן הבנתי שהראשון בספטמבר (או השלישי בספטמבר), הוא יום שבו אתה בא ומציג את גופך ואת מה שעבר עליו בחופש בשוק הבשר הבית-ספרי. וככה היה גם היום הראשון הפעם.

שלומי ואביעד היו שוב על מדים וכבר הספקתי לשכוח איך המדים כל כך מתאימים לשניהם.

הבנות הגיעו איתי לי"א, שוב לא איתי בכיתה.

טומי נשאר כיתה ואנחנו עדיין יורדים עליו ש"אחרי שנסיים את י"ב, נבוא לאסוף אותך מכיתה א'....זת'ומרת, מכיתה י"א!".

הבנזונה הישן, אם אתם עדיין זוכרים אותו, עולה עכשיו יחד עם טומי לכיתה י'.

אבירן ישב מאחוריי ונגן את 'מלאך' של אביב בגיטרה, אופיר לידו, שר לנעמה. הם סוגרים כבר שנה ביחד. הלוואי שכולנו היינו מסוגלים להתאהב ככה.

ובדיוק כשאני מרגישה את הכאב הזה שיש מול זוגות אוהבים, שני שמיניסטים מתיישבים משני צדדי, אני מורידה את האוזניות בשביל לדעת מה הם רוצים. "שלום," הימני מחייך, "איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך?" שואל השמאלי. "אני שביעיסטית..", אני עונה לו וזה בהחלט מסביר הכל. "אז אפשר להתחיל איתך?" הימני שואל. אני מחייכת, "אפשר לנסות". השמאלי מרים את האוזנייה ושואל מה אני שומעת, כשאני אומרת שאת ארקדי דוכין, הם מסתכלים אחד על השני במבט המום, קמים והולכים.

אני מגלגלת עיניים וחוזרת למוזיקה שלי. אבירן מתיישב לידי, "אני ארביץ להם, נשבע לך! עד לארקדי!!!", הוא צוחק, מחבק אותי ביד אחת ומספר לי על החברה החדשה שלו. אני באמת נשארת לבד.

עבודה-

היא תופסת חלק גדול מהזמן שלי. אז עזבתי את הבייביסיטר על חמשת הילדים שניפחו לי את השכל ומצאתי עבודה משרדית, יחד עם אישתי ואורי. הכסף טוב והעבודה תעזור לי לחסוך לפולין. כבר עברתי חמישית מהדרך (רק עכשיו אני מבינה איך 5000 שקל, זה באמת המון כסף...).

חברים-

בשבועיים האחרונים לארבעה מתוך האנשים שקרובים אליי היה יומולדת (אתם יודעים כמה כסף הוצאתי על מתנות?!).

ללאה היה יומולדת ביום רביעי (היי, וגם לשיידי והוא שווה את כל התהליך הזה של הבקשת-גישה-לאמק, מבטיחה לכם.), והמשוגעת עשתה מסיבה ענקית והזמינה את כולנו.

העניין איתי ועם מסיבות, זה שלא נעים לי מבנים שאני מכירה. מביך אותי לרקוד איתם, תמיד איכשהו זה נהרס. טוב לי הרבה יותר לפגוש מישהו על המקום ולרקוד איתו עד שאני מתחרפנת סופית (מה שקורה הרבה כשאני רוקדת..)..

איפשהו בדרך, התהפכו היוצרות ביני לבין שלומי.

פעם אני הייתי זאת ששולטת בו,

זאת שסוגדים לה,

מקרקרים סביבה,

זאת שתשכנע אותו לעשות הכל.

עכשיו זה הוא.

הוא זה שמשחק בי,

בגוף שלי,

בהתנהגות שלי.

הוא מרגיש מלך ואפשר להבין למה.

עכשיו הוא השולט,

הוא הנסגד.

אז הוא מתקרב אליי, מחייך את החיוך שלו ובכל זאת,

משהו שונה בו. והוא אומר שלום ומחבק אותי

ומשהו עדיין שונה בו.

וכשנכנסים למסיבה, הוא כל הזמן שומר על קשר עין,

משחק את המשחק הזה שלו, זה שידוע מראש לשנינו.

מוזיקה משנות השמונים מתנגנת פתאום,

כולם הולכים ורק אני וחבר של נופצ'ה נכנסים לזה עד הסוף,

נשפכים מצחוק עד הרגע שבו שלומי מושך אותי מהריקוד הסוער.

הוא מרפרף עם שפתיו על העור שלי, מצמרר כל חלק בו.

וכשאני מתחמקת כי העסק מביך אותי, זה מספק אותו עוד יותר,

הוא יודע שזה מכאיב לי יותר.

ואז, כשאני יוצאת לדשא בחוץ, לבד,

הוא יוצא אחריי, המוזיקה עדיין בוקעת מבפנים.

וברגעים האלה, הוא לא אומר הרבה,

רק מושך אותי אליו,

לוחש באוזניי את השם שלי, בלי שום מילים יפות.

מוזיקה רועשת ואנחנו רוקדים סלואו שקט,

הרגלים שלנו מתואמות כמעט כאילו נולדנו מחוברים.

הוא מצמיד אותי ואני לא יכולה להגיד לו לא.

והוא לא מתבייש להעביר את הידיים איפה שבא לו,

לא משנה לו אם אני בכלל רוצה.

כי ברור לו שאני רוצה.

והוא רוצה שאני אסתכל עליו, אבל אני כל כך פחדנית,

אין לי אומץ אפילו להיישיר אליו מבט.

העיינים שלי בוהות ברצפה, עם חיוך דבילי במיוחד,

מסתכלות איך הדשא גודל לו בזמן הנצח הזה.

אז הוא לוחש לי גם מילה אחת יפה או אולי שתיים,

ואני מרימה את הראש מהנמלים שפתאום צצו,

מחייכת ולוחשת לו "איזה שלומי אתה, התגעגעתי...".

אני משעינה את הראש שלי על הכתף השזופה שלו,

נושמת את העור שלו עמוק לתוכי, ונהיית לי סחרחורת.

והוא מרים אותי ומסובב אותי, עד ששנינו נופלים יחד על הדשא.

"הוא מנצל אותך, מטומטמת!", אורטי צועקת עליי אחר כך. וזה עובר לידי כמו אויר, לא שמעתי ולא ראיתי.

אתמול היינו בחתונה, אחרי שכמעט שנתיים לא הייתי בחתונה. וזה היה לאנשים שהיו פעם חברים ממש טובים שלנו, אבל איכשהו התרחקנו. ולא ראיתי את כל האנשים שם במשך קרוב לעשור (רוב המילים הסתכמו ב"איך גדלת!", "איך גבהת!", "איך שאת יפה!"). ופעם, חתונות היו הדבר המרגש ביותר בשבילי. מהרגע שהפסקתי להאמין בהן, הן רק מכאיבות לי. 

אז עם המזל החרא שלי, הפעם הראשונה שהייתי שיכורה הייתה מול ההורים שלי (וזה אפילו לא היה בכוונה! בסך הכל שתיתי כמה כוסות יין!). אלכוהול גורם לך שחרור, אתה שוכח שכל העולם קיים, כל המנגנונים בגוף שאחראיים על ריסון, נעלמים כאילו לא היו בכלל. אז רקדתי כמו משוגעת ולא הפסקתי לצחוק, ובכל זאת, נדמה לי שלא הרשיתי לגוף להכנס לשם עד הסוף. זה נשמע כייף? הייתם צריכים לראות איך נראיתי והרגשתי בבוקר.

אמא לא הפסיקה לדאוג ולהיות היסטרית ואבא לא הפסיק לצחוק על זה שאפילו כשאני שיכורה, אני מצליחה ללכת על עקבים גבוהים בקו ישר, בשליטה כזאת.

וזה שיר שפשוט ממש מתאים עכשיו, הוא מלווה אותי כבר הרבה זמן:

"עיגולים שחורים במקום עיניים,

רואים עלייך שלא נרדמת.

אל תרגישי מיוחדת,

את לא הראשונה ששיכורה.

בבת אחת פתאום צוחקת,

זורקת חיוכים לכל אחד,

אבל בפנים את מתפללת,

בואי, רוח.

השדים באים בלילה,

קולעים צמות מהכאב.

זה רק הלב שכואב לך,

אל תדאגי, זה רק הלב."

(אביב גפן- זה רק הלב שכואב לך).

-

אם זה רק הלב, אמא,

תעשי שהוא יפסיק.

-