מסקנה סופית:
אם הייתי עובר את תקופת התיכון שוב, רק עם הידע שצברתי מאז על אנשים ועל יחסים ביניהם, ועם הניסיון שלי איתם, אלו היו יכולות להיות שנים הרבה יותר מהנות. פאק, כמה שהייתי מתנהג אחרת לחלוטין בכל כך הרבה סיטואציות... כמה שהייתי נלחץ פחות מדברים מסוימים ויותר מאחרים.
מספר דקות קודם לכן:
לא כתבתי כאן מאז תחילת יוני - לפני 4 חודשים. זה נשמע המון במונחי ישראבלוג, אבל... זה מעט זמן במציאות. עד אז השתדלתי לכתוב לפחות פעם בחודש, אבל ביוני מצאתי לי עיסוק שגזל את רוב "זמן הכתיבה" שהיה לי... כלומר, את 100% מיכולת ההמצאה והניסוח. אני לא אתחיל להסביר כאן מה זה היה בדיוק, אבל באופן כללי אני אגיד שזה איזשהו משחק, וזה מערב הרבה חשיבה וכתיבה. מלבד למידה למבחנים, זה בעיקרון מה שעשיתי ב-95% מהזמן שלי מאז יוני.
אז למה אני כותב עכשיו? לא, לא מיציתי את המשחק ההוא. אפשר להגיד שאפילו לא באמת התחלתי עדיין, למרות שכן סיימתי את עבודת הבסיס. לא, זה משהו אחר. זה צירוף של נסיבות שלא קורה הרבה, אבל הוא קרה עכשיו.
הדבר הראשון הוא שאני מאוד מצונן - חיסלתי משהו כמו שישה גלילי טישו מאז אחה"צ, ואני לא מסוגל להעביר דקה מבלי שאצטרך לקנח את האף. התוצאה: אני ער בשעות האלו שבהן המוח שלי נכנס למצב-רוח מוזר שמשום מה מעודד כתיבה, בסביבות 3-4-5 בלילה. הדבר השני הוא שאוקטובר בא ואיתו הסתיו (והגשם), בדיוק כמו בשיר של "איפה הילד". אמנם אני מצונן, אבל אין דבר בעולם שימנע ממני להריח את הריח הזה של גשם טרי.
הדבר השלישי זה הסרט "אני וארל והנערה שעומדת למות", שסיימתי לראות עכשיו. והוא... הוא השתלב בצורה מושלמת בכך שהוא עשה דבר שתמיד גורם לי לשקוע במחשבות - הוא גרם לי לחשוב על העבר. אין לי מושג אם תמונת "התיכון האמריקאי הנורמלי" שהוא הציג באמת נכונה (זו בדיוק אותה תמונה שיש בכל סרט\סדרת תיכון אמריקאית), אבל הוא עשה את זה בצורה די מגניבה וגרם לי לתהות איך אני הייתי משתלב בתמונה הזאת.
זה גם סרט נחמד בלי קשר. כדאי לצפות בו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
