זה פוסט חגיגי: זהו הפוסט הראשון שאני כותב במחשב החדש שלי (הכירו - לנין). למעשה, אני לא סתם כותב את הפוסט הזה מהמחשב החדש, אלא אני כותב אותו בעודי יושב בפאב רמת-גני (רמז - זה הפאב היחיד ברמת-גן) ולאחר שכיליתי שלוש שעות בקריאת חומר לימודי (למתעניינים - פיתוחים בסיסיים במכניקה מסלולית). זה הניסיון הראשון שלי להפוך את הפאב הזה למוקד לימוד נוסף, אם במקרה אני רק צריך לקרוא משהו... עד כה מדובר בהצלחה, למרות שהחומר מספיק מסובך כדי שאצטרך לחזור עליו שוב בבית, עם דף נייר ועיפרון בשביל לנסות לחזור "ידנית" על מה שרשום שם. הו, מכניקה אהובתי...
זה כל כך נהדר שאני סופסוף עוסק בפיסיקה... אמיתית. בגלל שהחלפתי מסלול לימוד, עיקר הזמן שלי בשנה שעברה הלך על קורסי מבוא, שהם אולי מעניינים אבל הפיסיקה שבהם מאוד פשוטה עד כדי כמעט לא קיימת. השנה אני סופסוף "חזרה על הסוס", עם קורסים קצת יותר "הארדקור" (מכניקה מסלולית, פיסיקת פלסמה, גלים, פיסיקה של האטמוספירה) ועם קורס מעבדה שיש בו ניסויים די מגניבים. כבר כמעט שנה לא ראיתי פיתוחים! פיתוחים של ממש! כאלו שממש מובילים להבנות מעניינות חדשות! לא התרגשתי ככה מאז הקורס במכניקה אנליטית, שנה שעברה.
אינשאללה, שנה הבאה בסמסטר א' אני סופסוף אוכל לקחת גם את הקורס קוונטים 1 - הקורס שאמור להיות שווה את כל התואר הזה בערך. אולי בסופו של דבר התואר הזה יחזור למסלולו, ויותר מכך - אולי אני סופסוף ארגיש ככה... אולי.
אפשרות אחרת היא שאני אמשיך להרגיש חרא עם העובדה שנאלצתי לעבור מסלול, ועם כך שלמרות כל נסיונותי לא הצלחתי להשיג ציונים טובים במסלול הרגיל. כבר היה לי פה פוסט שלם שכלל את ההבנה שאני לא באמת מסוגל לזה... איפשהו אני מניח שקיוויתי שאני אצליח להוכיח את ההפך, אבל זה לא קרה. האם התחושה הזאת תישאר איתי עד אין קץ? אולי, לא יודע. כרגע היא שם, והיא מעיבה על כמעט הכל. לפעמים אני שוכח מזה, אבל מהר מאוד זה חוזר וכמעט כל יום באוניברסיטה מלא בתזכורות - בעיקר האנשים שהתחלתי איתם את התואר וכיום מתחילים את התואר השני שלהם (אחת מהם אפילו הייתה אמורה להיות מתרגלת שלי באחד הקורסים). תודה לכם, תזכורות חיות ומרובות לכישלונות שלי.
לקראת חצות החלק הפנימי של הפאב מתחיל להתמלא (כי אסור להישאר בחוץ אחרי חצות), והרעש הופך אט-אט למעין צליל סטטי שהייתי מתאר כמו כוורת - אני יודע שאנשים מדברים אבל אני לא באמת מצליח להפריד את כל הדיבורים למילים, אחת-אחת - הכל מתערבב... וכוס הבירה החמישית מאוד עוזרת לכך.
בסופו של דבר הרעש זורם מסביב לחדר ומציף אותו - ממלא את כל החריצים וגורם לשולחנות ולכיסאות לחוסר יציבות שמזכירה רעידת-אדמה חלשה. טיפות של שיעמום ושל בדידות זולגות לתערובת והופכות אותה לתמיסה כהה עם כתמים בהירים ועמומים. המוסיקה, שודאי אמורה להיות ברורה, הצטמצמה לתחושה של באס ותופים בלבד, בקצב די קבוע - אין סיכוי שאוכל לזהות אותה - והיא גורמת לראשים לזוז אוטומטית בהתאמה.
מיכל הזכוכית של הבירה שלי נראה כמו קליידיסקופ ענק ושקוף כשהוא מתקרב אלי, והבירה האדומה-כהה זורמת כל כך יפה, מודגשת באמצעות מנורות התקרה שמשתקפות בה. כל גוף הבירה מתנדנד גם הוא בעודו קטן והולך, חושף עוד ועוד ממיכל הזכוכית. בסופו של דבר הוא נעלם, ונשארת רק המרירות של הבירה ותחושת השובע... וכמובן התחושה שבירה נוספת הייתה יכולה לבוא טוב. חבל שזה ממשיך לעלות כסף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
