inoccent, honesty-shit

נמאס לי להלחם על כל דבר בחיים שלי,

בא לי לעצור לרגע ולהגיד אוקיי, לא צריך כלום, לא רוצה להתאמץ יותר 

לא רוצה לשאוף יותר, לא רוצה לרצות יותר, לא רוצה לאהוב יותר,

לא רוצה להתקדם יותר הלאה אם זה מבחינה עסקית,רגשית,חברית,

רוצה לעצור וללכת לישון, ללכת לישון אבל לא רק למשך 8 שעות, ללכת לישון כמה חודשים

לשכוח מכל מה שקורה לי בחיים

.

נמאס לי לישון כל ערב כמה שעות בין אם יש לי זמן ל8 או רק 5,

ואז לקום בבוקר לאותה מציאות מייאשת, לאותה שיגרה מתישה,

ששם דבר בה לא משתנה והכל בה לא טוב לי מספיק,

ואולי זו אני שלא מרוצה מכלום, אבל אני לא מרוצה וזהו.

ואני לא רוצה להתפשר יותר ואני לא רוצה להלחם יותר

ואני לא רוצה לקבל את זה יותר לא מעוניינת להמשיך לסבול בכוח

.

תמיד אני חושבת אם לוותר ואז נכנסת בי המוטיבציה והשאיפה הלאה של-

לא לוותר עכשיו כי המצב ישתנה, לתת הזדמנות של עוד חודש ועוד חודשיים שלושה,

לא לסגת כל כך מהר מהמטרה, לחשוב שאולי משהו ישתנה,

ואז אני נחלשת כי כבר נגמרים לי הכוחות לאותו פרק זמן.. ואז ..

אז מקננות בי המחשבות על כמה גרוע זה יהיה אם אני פשוט ארפה,

ארפה מהשאיפה שלי לעבור תפקיד בעבודה- כי בתפקיד הנוכחי לא טוב לי ואני סובלת נורא,

ארפה מהשאיפה שלי ללימודים- כי זה לא מסתדר עם הזמנים ועם התקופה,

ארפה מהשאיפה שלי לקשר שמתנהל בצורה נורמלית ולא פעם בשבועיים ובלי שיחות טלפון- כי זה נותן הרגשה שהצד השני

(הוא) רצה את זה נורא והיה מוכן להלחם ולעשות הכל, אבל ברגע שבאמת הוא קיבל אותי חזרה, כרגיל הוא שכח

מכל מה שהוא אמר ומכל מילה שהוא זרק כנראה בשביל להחזיר אותי לשם.

אני כבר לא יודעת אם אני לא מספיק שווה את זה,

אם אין לי מספיק כוחות להתמודד עם זה,

אם אין לי מספיק כוחות שוב ושוב להכנס ללופ חוזר של מלחמות על דברים שאני לא מסכימה עליהם,

כי על דברים שאני יודעת שאני יכולה להתפשר אני אכן מתפשרת וגם בקלות

אבל זה מגיע לגבולות שאני תמיד מתפשרת, אז מתרגלים שאני מתפשרת ותמיד מקבלת פשוט את מה שאומרים לי

וקורה מצב שכשאני עומדת על שלי זה לא מתאפשר כי זה כבר לא רגיל..

אז יש דברים שאני כבר יודעת שאם אני אתפשר על זה אני אמשיך להרגיש רע

ויהיה לי לא טוב, ואני אבכה לי לבד, כרגיל, ואין לי עם מי לדבר יותר,

והגעתי גם למצב שזה בכלל לא עוזר לדבר עם מישהו על מה שעובר עליי,

אני צריכה פתרון ואף גורם חיצוני לא יכול לספק לי אותו ככל הנראה, אני צריכה לפתור את זה לבד,

הבעייה היא שעייפתי, עייפתי מהנסיונות הבלתי פוסקים לפתור את זה לבד ולהלחם על הכל..

אני מתחילה להרגיש שנגמרו לי הכוחות, ושאני אשאר תקועה ככה לעוד הרבה זמן

ואני מרגישה שמרמים אותי, אני מרגישה שמשלים אותי אשלייה ורודה ופתטית שהמצב עומד להשתנות כל רגע,

ואז אומרים לי שזה יקרה בקרוב, ואז מגיע ה"בקרוב" ושוב ניתן לי צפי חדש ל"בקרוב אחר..

אם זה "תעברי לתפקיד אחר בעוד שבועיים" וכעבור שבועיים נוספים .. "בעוד חודש" כעבור חודש נוסף "עדיין לא"

ובין אם זה "נגור ביחד בעוד שנה" וכעבור שנה "בעוד שנה וחצי" וכעבור שנה וחצי נוספות "בעוד שנה, שנה וחצי, אולי..."

אז נמאס,

נמאס לי מהכל, מהמלחמה על דברים שכמעט ברור שלא עומדים לקרות

לא בעוד חודש, וגם לא בעוד שנה.

כי אני כבר לא מאמינה באנשים, ולא בהבטחות שלהם, ולא "למילה" של אף אחד.

אני בוטחת רק בעצמי,

מי שאני מגדירה כמספיק אמין מבחינתי זוכה לאמון שלי מבחינה של לשתף ולספר 

אבל אני לא מאמינה להבטחות יותר, לפחות לא עד שמישהו יוכיח לי שאפשר לקיים אותן,

וגם מי שזכה באמון שלי זה בעירבון מוגבל, לכל אחד יש הזדמנות אחת לשבור את מה שיש -

אם הוא מבזבז אותה לא חוזרת הזדמנות שנייה בדר"כ הבן אדם ימחק, להוציא חריגים (אהבה).

אני במצב של תיסכול נוראי, תיסכול מפרק כזה

מהסוג שגורם לי כל היום להרגיש חרא, להרגיש בלתי מסופקת מהחיים,

להרגיש כאילו אני מחכה למשהו שלא מגיע, ליום שלא מגיע, לשעה שלא מגיעה, לדקה שלעולם לא מגיעה,

כאילו אני מחכה למשהו שלא קיים.. שלא יהיה קיים לעולם או לפחות בעתיד הרחוק. 

אני רוצה להרפות, לוותר, לחשוב שאולי כל המאמצים שלי לא שווים את זה,

אני בן אדם מאוד אמביציוזי.. ויש לי המון שאיפות, לפעמים יותר מדיי תקוות כנראה לשווא,

וזה נכון שאני מצפה מעצמי ברוב המקרים ליותר מדיי, אבל אני לא מצפה מאחרים ליותר מדיי בכלל,

ואני גם לא מבקשת יותר מדיי, אני מרגישה שחלק מהאנשים בחיים שלי פשוט התרגלו שאני לא

מצפה ליותר מדיי אז כשאני מבקשת משהו זה נראה מאוד קשה..

במערכת יחסים הזו אנחנו נמצאים כבר מעל 3 שנים ביחד אבל זה תמיד מפרפר

כי אני אף פעם לא בטוחה מה הוא מרגיש וחושב

אני יודעת שהוא אוהב אותי בכל הלב שלו

אבל זה לא משנה כמה הוא יגיד שאני טועה , 

אני מרגישה עמוק בפנים שהוא בחיים לא יהיה ולא היה בטוח בנו,

וזה לא משנה כמה מילים יפות הוא יזרוק על כמה שהוא רוצה את זה,

אני לא מרגישה שהוא מספיק רוצה את זה, 

וזה גורם לי לחתיכה חסרה בלב

כי היא נתלשת מהמציאות ישר לתוך חור שחור

ולא חוזרת אליי אף פעם, 

החוסר ביטחון הזה- ישאר איתי לתמיד

וברגע שהבנתי את זה.. התיאשתי מעצמי.

אני הולכת לקרוא ספר ולישון,

זה מה שאני עושה כמעט במשך כל יום בזמן האחרון..

או ישר הולכת לישון אחרי העבודה,

כבר לא יוצאת, כבר לא שותה, כבר אין חברים, כבר אין חברות,

כבר אין בילויים ואין צחוקים, -ולא אני לא מזדקנת

אני חושבת שאני בדיכאון\

מיטל