הבלוג של אילון
"אין כמו עכשיו בשביל לדעת כמה פעם היה טוב" (חבר של עידן עמיאל) |
| 7/2003
טיפקס (או: קובי ואני)
מאז ומתמיד ניהלתי מערכת יחסים אמביוולנטית עם קובי אוז וטיפקס. הכרתי אותם ממש בתחילת הדרך כשהם הופיעו בטלרוק בחולון ב - 91' או 92' (מעניין מה קרה מאז לרידינג ג' ???).
כשראיתי אותם אז, לא אהבתי אותם בכלל. הייתה בהם (ובעיקר בקובי אוז שכן הוא נקודת הרפרנס המרכזית בלהקה הזו לטוב ולרע) קופצניות והומור מעט-מאולץ. זה לא שקובי אוז נראה לי אדם לא שמח שצריך לזייף לטובת הקהל אבל היה משהו מאולץ בדמות הוודי-אלן-דני-סנדרסון הזו. מאוחר יותר, יצא לי להכיר כמו כולם את "רבי ג'ו כפרה" וצחקתי על השיחוק שבעניין.
ולמעשה...מאז הצחוק הזה לא הפסיק. בכל פעם שיצא לי לשמוע משהו של טיפקס ישר נקרעתי בין התיעוב הכללי שאני חש למוזיקה הומוריסטית מהזן הנחות ובין העובדה שבמקרה של קובי אוז זה מצליח. מוזיקלית הוא מצליח לשלב בין כל-כך הרבה דברים ובכל-כך הרבה כשרון שזה מקסים. הוא לפעמים מצליח לרגש אותי מאוד בדברים שהוא כותב ויש לו גישה מדהימה לכתיבת שירים/פזמונים. בעולם מתוקן הוא היה צריך להיות נביא הזעם של הדור הנוכחי יחד עם חמי רודנר ודומיו. אלא מאי (אני כל-כך שונא לכתוב או להגיד את הביטוי הזה...) כמי שהתחנך על ברכי הבידור הארצישראלי, קובי אוז כנראה מרגיש שהוא לא יכול להיות רק זמר ויוצר כשרוני מאין כמותו, אלא שהוא חייב לשלב גם כישורי בידור בתוך זה. מעין, צוות הווי שכזה של איש אחד. וחבל. פה הכול מתפספס, לטעמי.
אני מאוד אוהב הרבה דברים שהוא כתב, ובכ"ז אני מתבאס כשאני שומע שירים שלכאורה אמורים להיות מצחיקים כמו "גרי הניגרי" ואפילו "סמי וסומו". והרי זה כל הקטע. מדובר בשני שירים ממש יפים אלא שמשהו בהווייה הצחוקית שלהם קצת הורס לי את ההנאה.
אלה היו 60 שניות נורא ארוכות על טיפקס. בפעם הבאה אני מבטיח יותר קוהרנטיות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
