הבלוג של אילון

נדמה לי שיצא לי לכתוב פעם או פעמיים או עשרים פעמים שירי הלל על "מחכים למשיח" של שלום חנוך. אותו שיר מופלא שתיאר, יותר טוב מכל אחד אחר, את המצב הכלכלי בשנות השמונים. מבחינתי, השיר הזה הוא ישראל של שנות השמונים, יותר מבגין, מיקי ברקוביץ', קרובים קרובים או רבקה מיכאלי.

המוזיקה הדרוכה, הקול הצרוד של שלום חנוך, אותם משפטים מבשרי רעות, תחושת האימה והמחנק, עזרא שלא מפסיק לעשן, חילופי המשפטים הבטלים בין יהודה לירוחם, אפילו המודולציה שמתחילה ב"תאונה למי שואל....", ירדנה היפה, "וסופר את הכסף שאין", ומעל הכול, אותו משפט אלמותי של שלום חנוך: "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם".

אם ניתן לשפוט את הרוקנרול בכלים של השפעה על הזמן והמקום, או כתוצר חברתי שמשקף משהו מפניה של החברה, אז לשיר הזה שמור מקום של כבוד לצד שירים כמו "שיר לשלום" או "ירושלים של זהב" כשיר ששיקף הלך רוח ציבורי ותחושה שהייתה לכולם. אין ספק, אחד מהשירים הגדולים והכי הכי חשובים שנוצרו פה אי פעם.

וכל הפתיחה הזו נועדה כדי להגיד שפשוט נמאס לי לשמוע את השיר הזה בכל פעם שמודיעים על הקדמת הבחירות.

כמו רפלקס, כמו תגובה פבלובית של התקשורת הישראלית, כשם שבכל פעם שמדברים על הביטלס מביאים את דני רובס, כשם שהוא בכל פעם מספר על איך שהוא ראה את יוקו אונו בשנת 82', כשם שכל שיחה על מלחמת המפרץ נגמרת בקטעים של הבבא בובא מזהו זה או של "העולם הערב", כך גם כל הודעה על הקדמת הבחירות נגמרת ב"מחכים למשיח" ברדיו.

23 שנים עברו מאז ששלום חנוך הוציא לאוויר העולם את אחת מהמופלאות שביצירותיו. 23 שנים שבהן התרבות הישראלית לא השכילה להמציא לעצמה המנון אחר לאוזלת היד של הכלכלה ושל הפוליטיקאים. ואולי כך זה צריך להיות. אם smells like teen spirit יישאר לנצח כהמנון הגראנג' ושאר השיקופים של הדור המזוין ההוא, אז מותר לו לשלום חנוך להנות מתמלוגים בכל פעם שהפוליטיקה והכלכלה מאבדות את עצמן לדעת.