הבלוג של אילון

מי שמכיר אותי יודע שהחיים שלי מתנהלים על פי רוב במשולש הרחובות שנקר - ויצמן - קדושי קהיר בחולון.

מי שמכיר את חולון יודע באיזה משולש מצומצם עסקינן. אין מה לעשות, שלושת היעדים המרכזיים בחיי: הדירה שלי, העבודה שלי והבית של הורים שלי לא נורא רחוקים האחד מהאחר ואם לא הייתי כזו פדלאה, כבר מזמן הייתי מוכר את האוטו ומתנייד בעזרת הרגליים. אלא שה-25.9.08 איתגר את כל אורח החיים שהצלחתי לסגל לעצמי בשנים האחרונות. פתאום מצאתי את עצמי בלחץ זמן, כשאני צריך ממש להגיע ממקום למקום, כשיש לי לפחות שניים או שלושה מקומות בהם אני צריך להיות במקביל, בלחץ אדיר, ובעיקר חולה. אחחח...כמה שהרגשתי רע באותו יום. מתישהו בימים שקדמו ליום הזה קיבלתי איזשהו וירוס בקיבה. כשלא אכלתי כלום, הוא היה רדום. כשאכלתי אפילו קצת, הוא קם לתחייה. וב - 25.9.2008 הוא הרים את ראשו המכוער, כהכנה לשפטים שהוא יבצע בי למחרת. אבל למחרת כבר היה ה-26.9 ועליו אני לא מדבר.

מאז שהשתחררתי מצה"ל, הצבא לא גילה בי עניין רב. אחת לשנתיים היו קוראים לכמה שעות מילואים שהתרכזו באותו משולש רחובות שציינתי בתחילת דבריי. פעם אחת נסעתי לבאר שבע (זה היה מזמן) כמה פעמים ליפו, ובכללי, צה"ל לא טרח להסתיר את חוסר העניין שהוא מגלה בי. אלא שהכול השתנה בשנה האחרונה. באחד מעדכוני הפרטים הקבועים שהצבא שולח, ציינתי לתומי כי אני עובד בלשכת ראש העיר. כנראה שאת הצבא זה הרשים ושובצתי ליחידה מיוחדת של גיוס רכבים. אם עד אז הייתי מפיץ פשוט וחסר משמעות, עכשיו הפכתי להיות בצוות הראשוני. המשמעות העיקרית של השינוי היא שהמילואים שלי הוזזו משד' קוגל בחולון לבסיס שנמצא 15 דקות אחרי נתב"ג (15 דקות לכיוון הלא נכון) ושעכשיו אני צריך ללבוש מדים. אשכרה מדים. עם הסקביאס בילט-אין, עם העייפות, הרעב והחרמנות שנוחתים עלייך איך שאתה נכנס אליהם ועם כל תחושת חוסר התוחלת שהמדים מעניקים לך. תתפלאו, אבל מהר מאוד אתה מתרגל למדים, מהר מאוד אתה גם מתחיל להנות מהם קצת.

ב-25.9 האחרון הייתי בעיצומם של שני ימי מילואים. ביום הראשון לא עשיתי כלום, וביום השני שהיה היום המרכזי, גם לא עשיתי כלום. בשני עשיתי את זה ביתר תשומת לב. והאמת היא שאני לא מתלונן, אלמלא היכולת המופלאה של צה"ל להטריד אותי בכל פעם שאין לי זמן, לא הייתי מתלונן בכלל.

הנגדת שלי מתוקה להפליא ויש לה עיניים כחולות כמו ים (ים בצבע תכלת ירקרק). היא צעירה וחייכנית ואלמלא העובדה שהיא גבוהה ממני ומחפשת חתן עשיר (הזכרתי כבר שאני עובד בעירייה ???) בהחלט לא הייתי עושה כלום (כפי שאני נוהג עם כל בחורה בה אני חושק). מסביבה יש כמה חיילות צעירות. חלקן חמודות מאוד וחלקן חמודות עוד יותר. אין מה לעשות, אתה יכול להיות אשמאי זקן ובכל זאת להידלק למראה בחורות במדים. כשהגענו בפעם הראשונה, מפקד היחידה הזהיר אותנו מהטרדות מיניות. התברר שהוא הגזים, למרבה הצער הבנות לא הטרידו אותנו בכלל.

הכישורים האדמינסטרטיביים שרכשתי במהלך שנות עבודתי בעירייה כנראה הרשימו את צה"ל מספיק כדי לשבץ אותי כעוזר לנגדת. המשמעות העיקרית היא שבזמן תרגילים אני צריך שלא להפריע לה לעבוד. את זה הצלחתי לעשות בכשרון רב.

בתיאוריה, ה-25.9 יכל להיות יום מילואים אידיאלי. במקום לשבת בעירייה ולשמוע את טרוניותיהם של תושבי העיר, הייתי יכול לשבת בבסיס, כפות במדים ולהנות מדייאט קולה ואוכל צבאי. אלא שהיו כמה דברים שהעיבו על האידיליה הפוטנציאלית:

1. הייתי יומיים לפני הנסיעה לחו"ל ובכל פרמטר אפשרי הייתי בהיסטריה, ובעיקר הייתי משוכנע שאני שוכח משהו מאוד עקרוני.

2. הייתי חולה וזה ממש ממש לא נעים להיות במדים כשהקיבה שלך שולחת לך אזעקות אמת אחת לרבע שעה.

3. בעירייה נערכה באותו יום הרמת כוסית לכבוד ראש השנה ובה עמדו להכריז עליי כעל "עובד מצטיין".

4. בערב, פול מקרטני עמד להופיע בפארק הירקון ומכל הימים בעולם, דווקא ביום הזה צה:ל הזדקק לי עד ל - 20:00.

לגבי הסעיף הראשון, אני יכול להגיד שמחד, כל הרשימות שערכתי וכל ההתייעצויות שערכתי לא עזרו לי להבין מה בעצם שכחתי. להגנתי אני יכול לציין שחזרתי לפני שבועיים ועדיין לא גיליתי מה בדיוק שכחתי ולכן אני נוטה להאמין שאני היסטרי ברמות לא ממש סבירות.

לגבי הסעיף השני, באופן מפתיע החזקתי מעמד. עיקר הפחד שלי היה מאיך אני ארגיש בערב בפארק (והאם אני בכלל אגיע לפארק). מבחינת הקיבה שרדתי את הצבא. או שהמדים מחשלים או שהחיים מחשלים או שהפחד מלהשתמש בשירותים הצבאיים או שהעובדה שחוץ מקפה וקצת לחם לא אכלתי כמעט כלום או שפשוט הגוף שלי, לראשונה בחייו הצליח לגלות סוג של משמעת לפרקים קצרים. מה שזה לא יהיה, שרדתי.

לגבי הסעיף השלישי, ויתרתי. בכאב רב ויתרתי. מעטים הם הדברים שגוף כמו עירייה יכול לעשות כדי להוקיר את עובדיו ועובד מצטיין הוא אחד מהבודדים שבהם. הטקס הגדול אמנם ייערך בפסח, אבל ההכרזה עצמה היא הרגע המרגש. הייתי הראשון מבין העובדים ואפילו הבוסית שלי (שלקחה יום חופש מבעוד מועד) לא הייתה שם כדי לקבל את המחמאות ואת זר הפרחים במקומי. למזלי הטוב, אימא שלי (פנסיונרית של העירייה) באה לבקר בהרמת כוסית וזכתה לכבוד בשמי.

היכונו לרגע מרגש: שמחתי שבתחום של כמה חודשים הצלחתי להעניק לאימא שלי שני רגעים מרגשים. זה לא דבר פשוט. והיא אכן שמחה. מיד אחרי הטקס הקצרצר קיבלתי טלפונים מחברים לעבודה ומחברים של אימא שלי שביקשו לברך. אפילו המנכ"לית אמרה "הוא לא יכל להיות כאן כיוון שהוא במילואים" והיה מן פשששש בקהל, כאילו שאני מגן על גבולות המדינה מהצד של הרעים. בקיצור, כל העדויות מעידות על רגע מרגש. אבל איכשהו, בגלל הציפייה הדרוכה להופעה של פול מקרטני, ובעיקר בגלל חוסר הידיעה, האם אצא להופעה או לא, כמעט ולא יכולתי לחשוב על זה.

והיה את הסעיף הרביעי, ממרחק הזמן אני יכול להגיד שכל מה שסיפרתי עד כה, קצת הרס לי את ההנאה מההופעה. להופעה הקודמת של פול שראיתי, הגעתי בטירוף. היה לי חימום בדמות הרולינג סטונז ואז ההופעה של פול. הסתובבתי יום שלם בפילדלפיה ורק חשבתי על ההופעה ואחי היחידי ישב לידי ודאג שהטורים אצלי יהיו גבוהים. פה בארץ, לעומת זאת, במקום לשבת יום שלם ולהלהיב את עצמי ואת הסובבים לקראת ההופעה, התעסקתי בלעשות חיינדלעך לנגדת שלי על-מנת שתשחרר אותי מהתרגיל שבו הייתי אמור להיות. וזה לא היה פשוט וזה לא היה קל. במקום לחשוב על החוויה המדהימה שמצפה לי בפארק, חשבתי על זה שאיפה שאני לא אעמוד, אני מקווה שזה יהיה מספיק קרוב לשירותים, במקרה והקיבה שלי תחליט לקרוס דווקא באמצע של אלינור ריגבי.

בסופו של דבר היא שיחררה אותי. אחרי יום שלם של התבדחויות סוג ז' שעיקר מטרתן לשכנע אותה בדרך הצחוק שאני נורא, אבל נורא נורא רוצה ללכת, אחד מאחיי לנשק פשוט הציע לי לדבר איתה ברצינות. "תגרום לה להבין כמה שזה חשוב לך" הוא אמר. וצדק. שאלוהים יעזור לו כמה שהוא צדק. ומצאתי את עצמי יוצא מהבסיס, כשלגופי מדי ב' שעליהם הייתי אמור להזדכות, שמח וטוב לב, עם בטן דואבת ובעיקר עם הפחד של פקקים באילון שימנעו ממני להגיע הבייתה בזמן.

אבל הגעתי. כמו ענק ואפילו הספקתי להתקלח, כי בכל זאת, לא כל יום את הולך לפגוש את סיר פול.

עמדתי מימין לבמה, בקו מקביל למסך הענק וכמעט שלא ראיתי כלום. זה לא אומר שלא הייתה הופעה מ - ד - ה - י - מ - ה כי הייתה, זה פשוט אומר שראיתי אותה בעיקר דרך המסכים. והרגשתי אותה דרך הבטן, ואני לא מתכוון לזה במובן הרוקנרולי אלא במובן הוירוסי. פשוט מאוד כאבה לי הבטן, והיה לי צפוף והתנאים היו לא נוחים. אבל הייתי מאוד קרוב לפול מקרטני. וכשהוא הקדיש את my love ללינדה בעברית, כמעט בכיתי. וכשהוא שר את something בכיתי באמת, כי עמדתי ליד שירי וליעד ואסנת וגלר וזיו וולושין. עמדתי ליד החברים שמלווים אותי כל כך הרבה שנים. ליד האנשים שיודעים בדיוק מי ומה זה פול מקרטני עבורי. וגם כשאני מגיע ולא מרגיש טוב, עייף, מרוט ולחוץ, אני מסוגל להתרגש מכל מילה שהוא אומר וכל מחווה שהוא עושה על הבמה כי הוא אליל נעוריי וחיי. 

בבוקר פגשתי את שירי. לגמרי במקרה, עם בעלה והילדים,ליד המכולת השכונתית.

היא חיבקה אותי חיבוק חזק וניכר שההתרגשות שלה מההופעה טרם עברה. "אני עדיין לא מעכלת" היא אמרה לי, והבנתי בדיוק למה היא מתכוונת.,

אז אני יכול להודות שהתרגשתי יותר בפעם הראשונה, ואני יכול להודות שההופעה שראיתי בפילדלפיה הייתה כנראה טובה יותר, אבל אין בדיוק מקום להשוואה. פשוט מפניי שמדובר בהשוואה בין שני דברים מעולים.

את ה-26.9 העברתי בכאבי בטן עזים, בלחץ אטומי ובאריזת מזוודה. זה לא היה נעים אבל שרדתי. ועכשיו, למעלה מחודש ויבשת אחרי, מי בכלל חושב על ה-26 ?