הבלוג של אילון

באתר של ערוץ הספורט התפרסם טור של דרור רייכר שמפרט 6 סיבות טובות, למה להפסיק לשנוא את צ'לסי.

קראתי אותו עד הסוף ואפילו הקפדתי לקרוא את הטוקבקים. אין ספק, טוקבקים של אוהדי ספורט הם בדרך כלל מצחיקים (אחרי שמורידים את ההתלהמות, ההתלהבות וכשמתייחסים בעיקר לשגיאות כתיב).

מי שקורא את רייכר בסבלנות עוד עשוי רחמנא ליצלן להפסיק לשנוא את הקבוצה הכחולה של לונדון. אבל, רייכר מפספס לדעתי שני דברים מרכזיים שהורסים לו את כל התיאוריה.

הראשון שבהם הוא ז'וזה מוריניו (ובהערת ביניים אפשר להוסיף את אברהם גרנט). אמנם מוריניו כבר לא מאמן את צ'לסי ואפילו הספיק להיות מפוטר ממנה בבושת פנים. ואפילו גרנט כבר לא נמצא בקבוצה והצליח להוביל אותה לשלושה "כמעטים" מאכזבים (מבחינתו) ובכל זאת, דמותו של מוריניו הייתה כל כך כריזמטית - ולאו דווקא באופן החיובי - עד שמבחינתי היא לכאורה נמצאת שם עוד היום. ההשפעה שלו היא עד כדי כך ניכרת, שהיא מקשה עליי לחבב את סקולארי, שבאנגלית רצוצה עם מבטא פורטוגזי כבד, נדמה כהרבה יותר נחמד מקודמיו בתפקיד.

מוריניו היה מצליח. צ'לסי הציגה כדורגל ציני ומשעמם, אבל מצליח. כשמוריניו השתחצן והשתלט על התקושרת האנגלית, הוא עשה את זה מעמדה של הצלחה. הוא השתמש בטריקים הנדושים ביותר, בלוחמה פסיכולוגית בכלים פשוטים, אבל תוך ניצול מושלם של התקשורת של המאה העשרים ואחת, ובעיקר, תקשורת הספורט האנגלית. אין מה לעשות, הוא סימן את עצמו כאחד שאוהדי הקבוצה יכולים לאהוב עד מוות (בגלל ההשפעה שלו על מנהלי ושחקני הקבוצות היריבות) וכאחד שכל עולם הספורט אוהב לשנוא. הוא הפך את החיים למעניינים יותר ואולי אפילו הצליח להסיט את תשומת הלב מהכדורגל היעיל והמשעמם שצ'לסי הציגה.

היום מוריניו נמצא באינטר, אבל ההשפעה שלו עוד שם. בהתנשאות של טרי ולמפארד ובכלל. רוחו של מוריניו עדיין מרחפת.

לגבי אברהם גרנט אין לי הרבה מה להרחיב. לא אהבתי את הברנש כשאימן בארץ ואפילו כשאימן את הנבחרת. לא הייתה לי שום סיבה לאהוב אותו יותר כשהוא מעבר לים. אני שמח שצ'לסי שלו נכשלה, לא רק בגללו, אבל בהחלט, גם בגללו.

הדבר השני שרייכר מפספס, והוא לדעתי עקרוני ביותר הוא רוח השנאה בספורט. זה דבר שאסור לזלזל בו.

אוהד ספורט אמיתי הוא עבד ליריבויות ספורט שחלקן מתפתחות עד כדי שנאה. אם רייכר החליט שיש שש סיבות טובות להפסיק לשנוא את צ'לסי, ואם רייכר משוכנע כל כך שרובנו הגענו עד למצב של שנאה, הוא בהחלט צריך לתת מקום לנושא יריבויות הספרוט/שנאה. זה חי וקיים ובועט.

רבים משונאיה של צ'לסי הם כאלה כתוצר של יריבות ספורט. צ'לסי התקיימה הרבה לפני אברמוביץ' ומוריניו ותתקיים הרבה אחריהם. ישנם מספיק אוהדי ארסנל וטונהאם שיהיו מוכנים לשנוא את צ'לסי. ישנם הרבה אוהדים של כדורגל חי וטוב שישמחו לשנוא את צ'לסי. לא צריך רגשות כל כך "חמים" כלפי מוריניו או כלפי שוק ההעברות בעידן האוליגרכים כדי לייצר שנאה לצ'לסי. ואם יש כאלה, הרי שהשנאה שלהם לפחות באה ממקום מנומק.

השנאה קיימת בכדורגל כתוצר של הרבה דברים. וכן, יכול להיות שחלקם אינפנטיליים ויכול להיות שחלקם לא רלבנטיים, אבל ככה זה עובד.

הטור הנפלא כשלעצמו של רייכר מאבד קצת מערכו בגלל שהוא פיספס את שתי הנקודות האלה.

אגב, לכל המתעניינים, אני אוהד ליברפול שרוף. מאז שהייתי בן 5. לא הייתי צריך את רייכר כדי לדעת שאני ממשיך לשנוא את צ'לסי. old habits die hard.