הבלוג של אילון
"אין כמו עכשיו בשביל לדעת כמה פעם היה טוב" (חבר של עידן עמיאל) |
| 7/2003
להיות כוכב - צחי ודליה
הייתי במשמרת לילה והבוקר התחיל להתקרב.
כל מי שעשה משמרת לילה פעם בחיים יודע שהזמן הכי ארוך הוא בערך שעה-שעה וחצי לסוף המשמרת. יש מעט מדי זמן בכדי להתחיל לעשות משהו בעל ערך (או אפילו סתם לישון) והרבה יותר מדי עייפות בשביל לעשות משהו קונקרטי.
חיטטתי במגירות בעבודה ומצאתי את ספר האמנים והבדרנים. זה ספר (כמעט) עב כרס שמלא במודעות פרסום של כל מיני אמנים ואנשים שעוסקים בארועים והופעות. וכך, לצד הודעה של יעל בר-זוהר או שלמה ארצי, אפשר למצוא גם את שחר ושוקי, צחי ודליה, יעקה נווה ועוד כל מיני אמנים/פרפורמרים שנס ליחם, אבד עליהם הכלח ושאר המטפורות ל - Has been או אפילו Never was במקרה הנ"ל.
ישנם לפחות 6 מיליון אנשים במדינה הזו, חלק ניכר מהם נמצא בחו"ל בכל רגע נתון, חלק עסוק, חלק ירדו למכולת וכו'.
ובכ"ז בספר האמנים יש אלפי אמנים פוטנציאלים, אלפי מארגני אירועים, במאים, שחקנים ועוד כהנה וכהנה. למי הם מוכרים את כל ההופעות האלו ???
ישנו מושג "חלטורות וועדי עובדים" שמתאר הווייה אמנותית-עלק של כל מיני צחים ודליות כאלה. "מול מי אתם מופיעים ?" והתשובה "בעיקר בהופעות סגורות. חלטורות וועדי עובדים".
וזו הוויית החיים של צחי ודליה.
אתם צריכים לראות אותם.
מחייכים מאוזן לאוזן. היא בשמלה עם כריות בכתפיים והוא עם וסט וגיטרה קלאסית. "אפשרות לשילוב עם תקליטן". ולמעלה, בצד, די בקטן רשום "צחי מהצמד צחי ויעל".
כלומר, לצחי הייתה פיסגה קודמת בקריירה, אותה הוא חלק עם יעל. אני במקרה זוכר אותם. כשהייתי בן 5 היה לנו פטיפון ישן ואחד מהתקליטים שהיו לנו היו של פסטיבל משנות השבעים (ואולי אפילו השישים) ובתקליט היה שיר של צחי ויעל. מעבר לכך לא שמעתי עליהם בכלל, ואני משוכנע שאפילו הניצולים הנלהבים ביותר של שנות השישים או השבעים לא יזכרו את צחי ויעל כמי שהותירו את רישומם באופן יוצא מן הכלל על התרבות הישראלית. בעמוד שלידם, אגב, ישנה מודעה צבעונית של הצמד "אילן ויעל" ולמעלה רשום בקטן, "יעל מהצמד צחי ויעל" כלומר, עקב חילוקי דעות אמנותיים לגבי המשך הדרך (האם להשקיע בועדי עובדים או שמא בחלטורות) צחי ויעל נפרדו והלכו איש-איש לדרכו. צחי מצא את דליה ויעל חברה לטייקון הבידור, אילן.
אם לא הייתי עסוק בלהיות עייף כל-כך, אולי הייתי מזיל דמעה עבור צחי ודליה ואילן ויעל. אני יודע שזה נשמע כמו הסתלבטות אבל חיי נפשי שזו לא. צחי הזה, שנראה קרוב ל - 60 במודעה, היה מן הסתם צעיר כמוני, ואולי גם הוא היה בלהקה, עם חלומות נסתרים לכבוש את העולם. יכול להיות שגם הוא האמין באמנות שלו וחשב שאם הוא יתמיד בביזנס הזה אז בסוף הכל יסתדר.
הוא בן 60 כמעט, צחי, ואולי יש לו ילד שמתחתן בקרוב וצריך לארגן אולם, ואולי הוא רוצה ואפילו מת לצאת לפנסיה ולא יכול כי אין מספיק כסף כי לא היו מספיק חלטורות, במשך השנים. ואולי הוא סתם יצחק אחד שכבר שנים נשען על העובדה שהוא היה חצי מהצמד "צחי ויעל" שאף לא זוכר במילא. זה פשוט עצוב.
הבנאדם יושב ומחכה שמישהו יזמין אותו להופיע בשירי ארץ-ישראל ובפעם המיליון ואחת הוא צריך לנגן את "הדרך ארוכה היא ורבה, רבה" או מה שלא יהיה ורק כשהוא חוזר הבייתה הנוא יכול לנגן באמת את השירים שהוא כתב כשהוא היה צעיר. שירים שהוא חשב שיכבשו את העולם.
אני יודע שאני קצת Over dramatizing בקשר לצחי. ואני יודע שבכל שלב של הדרך הוא יכל לבחור מקצוע נורמלי. ואני יודע שאולי דווקא טוב לו בחיים והוא עושה ממש מה שבא לו. ואני יודע שבהתעוררות הפאשיסטית האחרונה של מדינת ישראל יש עדנה לשירי א"י הישנה והטובה ואלי גם לצחי. אני יודע שיש בספר הזה עוד אלפי אנשים כמו צחי שרק מחכים להזמנה מועד עובדי עיריית חולון ובכל זאת ליבי יוצא אליו, ואולי אפילו אליהם.
אני לא יודע מה יצא מהקריירה האמנותית שלי. יכול להיות שהיא תיגמר לפני שבכלל יהיה לי צ'אנס להשתתף בה. יכול להיות שהיא לא תתקיים בכלל ויכול להיות שהיא תהיה יותר גדולה וגרנדיוזית מזו של דודו טופז.
אבל אם כל מה שאני חושב על צחי הוא נכון, אני מקווה שאני לא אהיה שם. צמוד לאילן ויעל ומחפש חלטורות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
