הבלוג של אילון

2 דקות לסוף השיר, 2 דקות לסוף אחד האלבומים הגדולים ביותר אי פעם, מגיע הרגע הזה. חצי דקה טהורה של אושר.

אנשים שמבינים בזפלין יגידו שזה לא הרגע הכי גדול באלבום וגם בלי להבין הרבה בזפלין אפשר לקלוט שזה אולי אפילו לא הרגע הכי גדול בשיר, ובכל זאת, ישנה חצי דקה ב - When the levee breaks שהיא בעיני תמצית כל המוזיקליות האדירה של לד זפלין. חצי דקה שמתחילה במעבר מדהים של בונהאם (ובכלל, כל התופים של השיר הזה שווים קיר בהיכל התהילה של הרוקנרול), נמשכת באיזה ריפ גיטרה של ג'ימי פייג' שנשמע פשוט אבל הוא ענקי, בבס של ג'ון פול ג'ונס שנשמע הכי טוב דווקא באותה שנייה שבה הוא משום מה לא ניגן ובשתי אנחות של רוברט פלאנט. האנחה הראשונה היא אנחה של רוקנרול. האנחה השנייה היא אנחה של מה שבאמת אמור לגרום לך להיאנח (לא אנחה פולנית אלא אנחה של אורגזמה, כן ??)

האלבום הרביעי של לד זפלין היה מה שנקרא tour de force. התעלות מדהימה של להקה בשיא הצלחתה. שווה פעם לעשות מחקר על אלבומים שלהקות הוציאו בשיא הצלחתן ומתוך מצב של מודעות. כשהביטלס עשו את זה, יצא להם Hard day's night שהיה מעולה אבל אחר-כך גם יצא להם Beatles for Sale שהיה פחות טוב.

קשה מאוד ללהקת רוק בשיאה לאתר את הרגע החמקמק הזה שבו היא נמצאת על גג העולם ולתרגם אותו לאלבום. במקרה של לד זפלין זה יצא כל כך מושלם. האלבום הרביעי של הלהקה הצליח להביא לשיא את הנגיעות הפולקיות של הלהקה, בהת בתקופה שהפולק הבריטי היה בשיאו (the battle of evermore), את הגישה הבסיסית ביותר לרוקנרול (Rock N roll), את רוח התקופה (Misty mountain hop) את המוזיקליות המדהימה של שלושת הנגנים בלהקה (Black dog) ואת הפלייר שלהם למלודיה (going to California). מעל כל אלה התנוסס כמובן ההמנון של הלהקה והשיר שהפך למזוהה איתה יותר מכל, Stairway to heaven. בסופו של יום, stairway to heaven למרות כל הלעג שנקשר בו עם השנים ולמרות הבדיחות המשומשות על ריפ הפתיחה, הוא עדיין אחד משירי הרוק הגדולים ביותר אי פעם. אם הייתה איזושהי דרך שבה לד זפלין יכלה לתמצת את כל הדברים שציינתי כאן, הרי ש - stairway הוא ההוכחה.

When the levvee breaks הוא השיר שמסיים את האלבום. השיר מתבסס כמעט לגמרי על שיר שהוקלט בשנת 1929 ומתייחס לשיטפון הגדול במיסיסיפי בשנת 1927. אין יותר בלוז מזה, ואת כל התחושה הזאת לד זפלין הביאו לשיא. אני זוכר שבתור נער היה קשה לי להאמין שהשיר הזה הוקלט באנגליה כיוון שהוא נשמע לי כל כך אמריקאי.

אז יש שירים טובים ממנו באלבום, ויש קטעים טובים ממנו בשיר, ובכל זאת אותה חצי דקה היא בעיני (משום מה) אחד מהגדולות ביותר של הלהקה הגדולה ביותר אי פעם (חוץ מארבעת ההם כמובן). למי שממש מתעקש לשמוע את זה, 5:11 מפתיחת השיר ובמשך 32 שניות. הנאה צרופה, אושר גדול.