הבלוג של אילון

בשנת 88' הפועל ת"א רצה בפעם האחרונה לאליפות.

היא אמנם זכתה בעוד אליפות אחת בשנת 2000 אבל אז כבר לא הייתי ילד והגיבורים של אותה אליפות, שמעון גרשון ותינוקות קשטן היו ברובם אנשים שנולדו אחריי.

מבחינתי, הפעם האחרונה שהפועל ת"א רצה לאליפות הייתה בשנת 88'. הפעם האחרונה שבא הפועל ת"א הגיעה למרוץ הזה כמי שראויה לזכות בו. שנה אחרי האלפיות ההיסטורית של בית"ר י-ם ש(שהושגה באיצטדיון בלומפילד) הפועל ת"א של איציק שניאור רצה לאליפות נגד מכבי נתניה של שייע פייגנבוים.

זו הייתה העונה הראשונה של צפרירים בליגת העל. אני זוכר את זה כי את כל הגאווה העירונית שיכולה להיות לילדים בני 12 שמרנו לצפרירים. באותה שנה הוחלט לחלק את הליגה לפלייאוף עליון ותחתון. הפועל ת"א ומכבי נתניה היו בעליון, מכבי ת"א ומכבי חיפה בתחתון.

במחזור השני של הפלייאוף אירחה הפועל ת"א בבלומפילד את מכבי נתניה.

בן דוד שלי דניאל בא מירושלים והלך איתי למשחק. הוא אוהד בית"ר שרוף, אבל הימים היו ימי חופש פסח והזמן היה בשפע. יחד איתנו היו גם שחר וניסו (כן, כן, למדתי ביסודי עם אנשים שקראו להם "ניסו").

אם אני לא טועה, אותו יום היה אחד מגילויי הספונטניות הראשונים בחיי (וכנראה שגם אחד מהאחרונים שבהם, עד כה). שחר התקשר בקצה הבוקר והציע שנלך למשחק ואני הסכמתי. אימא שלו הקפיצה אותנו במכונית המקרטעת שלה לבלומפילד לקנות כרטיסים. גם בסטנדרטים של שנת 88' המכונית של ברכה לוי הייתה מקרטעת. היה לה צבע ירוק כהה (מהסוג שכבר אז היה קשה למצוא) וחלונות שבקושי נפתחו, אבל היא הייתה מספיק אמינה כדי להביא אותנו לקופות של בלומפילד.

תכננו לקנות כרטיסים ולחזור הבייתה ורק אח"כ לחזור לקראת המשחק. אלא שהקופות לא היו פתוחות, ברכה הייתה צריכה לנסוע לאנשהו ואנחנו נורא רצינו לראות את המשחק. אז נשארנו שם. נשארנו וקנינו כרטיסים רק כדי לגלות שאין לנו מספיק זמן כדי לחזור הבייתה ואין לנו מספיק כסף כדי לקנות אוכל.

והימים ימי חול המועד ורוב המקומות של האוכל סגורים, וגם אם היו פתוחים, כסף לא היה לנו. וכמו קבצנים דרג א' התייצבנו בפתח מסעדה סמוכה (נדמה לי שקראו למקום "הנמלה") וסיפרנו להם שיש לנו רק 2 ש"ח ושאנחנו רעבים.

אולי זה הבגדים האדומים, אולי הפנים התמימות, אולי סתם רוחב לב של אנשים בחג, מה שלא יהיה, בעל המסעדה הושיב אותנו לשולחן עם סלסלת פיתות וצלחת חומוס. נדמה לי שאפילו הוא נתן לנו שתייה. הייתי מספיק נפעם כדי להודות לו ומספיק תמים כדי לחשוב שהפיתות עשויות מקמח מצה. בגיל 12 לא האמנתי שאפשר לחלל את חוקי החמץ הנוקשים. הייתי צריך להגיע לגיל 16 כדי להבין שהבשר שאנחנו מדי פעם אוכלים בבית הוא ממש לא כשר ושפיתות של שנת 88' הן לא עשויות מקמח מצה אלא מפיתות. חמץ אורגינל.

את המשחק אני בקושי זוכר. נדמה לי שנתניה של שלום תקווה ויגאל מנחם הייתה טובה יותר מהפועל ת"א, אבל נגמר 1-1.

את המשחק המשעמם שהבטיחו לנו אתמול קיבלנו עוד ב 88'. מה שאני לא אשכח זה את ניסו עומד במעלה שער 4 ושר לעצמו "זה זה זה זין" בכל פעם שנתניה התקיפה לקראת סוף המשחק. יש דברים שבתור "ניסו" מותר לך לעשות, כנראה שזה אחד מהם.

בסוף העונה הפועל ת"א לקחה אליפות, לא לפני שמכבי חיפה הספיקה להביס את מכבי ת"א 10-0 במשחק בלתי נשכח. מעניין מה קרה לי במשך השנים שאותו 10-0 שעליו שמעתי רק ברדיו, זכור לי יותר מ - 1 -1 שראיתי בחי, במרומי שער 4-5 בבלומפילד.

ביום שבו הפועל לקחה אליפות, אני הלכתי לראות את צפרירים חולון מארחת את בית"ר ת"א במשחק סיום העונה. היה חינם אז באנו. ישבנו עם כל הערסים של השכונה ונהנינו מצפרירים. שחר הלך למשחק של הפועל ואח"כ סיפר בגאווה איך הוא ירד על הדשא ועשה הקפה עם השחקנים.

לא האמנתי לו אז והאמת היא שאני גם לא מאמין לו היום. עדיף לי ככה.

את שחר לא ראיתי 15 שנה, את ניסו לפחות 20 וגם את דניאל אני בקושי רואה. בסיום העונה העוקבת הפועל ת"א ירדה ליגה ואני שמחתי שאני כבר בסיום היסודי ולא צריך לסבול את ההקנטות של אוהדי מכבי. שלום תקווה, הכוכב של נתניה ב-88' הפך להיות האליל של אוהדי הפועל ת"א והגיבור של האליפות בשנת 2000. מגיל 20 ואילך הפסקתי לשמור על חוקי החמץ של פסח ב - 26 הפסקתי עם יום כיפור.

סתם עוד יום של חול (המועד)