בתור סרט טיסה, "שחק אותה סמארט" הצליח למלא את יעודו בצורה יוצאת מן הכלל. השעה וחצי שהקדשתי לו עזרה לי לשכוח שאני נמצא בקופסת פח מעופפת מעל האוקיינוס. בתור כל דבר אחר, אני לא חושב שלסרט יש יותר מדי תקנה. אין מה לעשות, כשם ש"חברים" הצליחה להרוג את ז'אנר הסיטקומים, כך "אוסטין פאוורס" מצליח לגמד את פארודיות הריגול למיניהן. וזה לא שלסרט הזה היה יותר מדי עם מה להיאבק.
"שחק אותה סמארט" הוא בינוני מינוס אפילו ביחס לחוסר ההתרשמות שלי מסטיב קארל (אגב, בימים האחרונים יצא לי לראות כמה פרקים של "המשרד" ויש סיכוי שדעתי עליו תשתנה לטובה. בינתיים אני עוד במתלבטים...) וציער אותי לחשוב שהפעם האחרונה שבה ראיתי אותו יחד עם אלן ארקין באותו סרט הייתה במיס סאנשיין הנפלא.
בכל מקרה, "שחק אותה סמארט" היא הפארודיה הכי ממוצעת-צפויה-ולא-ממש-מצחיקה על איש סוכנות הביון שרוצה לצאת לשטח ועושה הרבה טעויות ומתנהג בשלומיאליות וירחמיאליות וכו' וכו' וכו'. כשאתה טס מעל האוקיינוס וכל מה שיש לך בראש זה מתי תזכה לראות את האחיינים שלך, גם זה דרך להעביר את הזמן. בנסיבות אחרות, כנראה שלא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
