"עד שהמשפחה תפריד בינינו" שייך לז'אנר הדרמות הקומיות המשפחתיות שאמריקה כל כך אוהבת לייצר. הז'אנר שבו כמעט כל סרט נראה כמו קודמיו, שבו כל קונפליקט נראה כל כך זניח והז'אנר שבו כולם משפחתיים להחליא. כן, כן, להחליא. אני לא חושב שהמשפחה שלי, משני צדדיה, היא דפוקה יותר או פחות ממשפחות אחרות. ככה היא באמצע, ובכל זאת, אני אף פעם, אבל ממש אף פעם לא מסוגל להאמין למשפחתיות הזאת ששופעת כל כך בסרטי חג מולד אמריקאיים.
בית ההורים בן שתי הקומות שכל המשפחה מגיעה אליו לחג. האש שבוערת באח, ליקר הביצים, עץ האשוח ואווירת החג. זה לא יאומן, אכלתי כל כך הרבה סרטים אמריקאיים עד שאני מתחיל לפתח געגוע לכל הדברים שציינתי ובתכלס אני יהודי שבחיים שלו לא חגג חג מולד.
"עד שהמשפחה תפריד בינינו" גם שייך לז'אנר הסרטים שמלאים בכוכבים מהדרג השני. כשכל אחד מהם לעצמו, הם לא מספיק מושכי קהל. כשמחברים אותם ביחד (ומוצאים כמובן תפקיד לדרמוט מלרוני) אפשר לייצר מהם סרט סביר. בתור ניסוי, מעניין אותי לדעת מי הם האמריקאים שצפו בסרט וראו בבני משפחת סטון את עצמם. האם מדובר באחוזים ניכרים מהאוכלוסיה שמוכנים לקנות את זה בתור המשפחה האולטימטיבית או שמא אפילו האמריקאים ידעו שמוכרים להם קיטש שעובד כבר כמה וכמה פעמים. אגב, הגרוע מכל הוא שהסרט, לא היה כזה מבאס כמו שאני מקטר עליו עכשיו.
ראיתם את זה כבר אלף פעם...בני משפחת סטון מגיעים לבית ההורים לכבוד חג המולד. ההורים הם מקסימים (דייאן קיטון וקרייג טי. נלסון), הילדים מקסימים.
הם לא מאבדים את הקסם גם כשהם אנשי קריירה (דרמוט מלרוני, אמרנו שצריך למצוא לו תפקיד), סטלנים (לוק ווילסון) ואפילו כשהם סרקסטיים להחריד (רייצ'ל מקאדאמס). יש עוד שני ילדים, אחד חירש והומו ואחת קלייר דיינס. לכל הקלחת המשפחתית הזאת מגיעה מרדית' (פארקר) שהיא סוג-של אשת קריירה נורוטית וכמובן שהמפגש אמור להוליד הרבה סיטואציות מצחיקות (אל דאגה, זה לא קורה). הדבר המפליא היחידי בסרט הוא זה שלא מצאו בו תפקיד לפיליפ סימור הופמן שגם הוא מבליח בדרך כלל בסרטים מהסוג הזה, כנראה שהעלות שלו לאחר האוסקר גבוהה מדי.
בכל מקרה, אל תתנו למרירות שלי מעכשיו לבאס אתכם. מי שאוהב דרמות משפחתיות ימצא את עצמו. זה לא בושה להתמכר לקיטש הזה במשך שעה וחצי. הבאסה היא להיזכר בו כשאתה יושב עם המשפחה הלא אמריקאית שלך בפסח או בראש השנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
