הבלוג של אילון

אחת לכמה זמן הערוץ הראשון מצליח לעשות משהו נכון. הערב למשל, בסיום תכנית סיכום שערי השבת בליגת העל, מתוך ידיעה ברורה שמבחינת כדורגל אין שום דבר ששווה להתעכב עליו, החליטו להתרכז (על רקע כותרות הסיום) במזג האוויר ולהראות תמונות של אוהדים במגרשים כשהם מנסים להיאבק בגשם.

השיר שהיה ברקע הוא שיר מקסים של הלן שפירו שנקרא It might as well rain until Septmeber.

שפירו הייתה רק בת 16 כשהיא זכתה להצלחה אדירה בתחילת שנות השישים. לסיבוב ההופעות הגדול שלה באנגליה היא לקחה להקה צעירה, הביטלס, שמהר מאוד הפכו להיות הלהקה הגדולה בעולם. אומרים שלנון התאהב בה. את השיר Misery שהביטלס הקליטו לאלבומם הראשון, הם כתבו לכבודה ובשבילה.

הקריירה של שפירו לא נמשכה לאורך זמן רב והיא דעכה והתרכזה במשחק. עם השנים היא חידדה את אמונתה הנוצרית וכיום היא בעיקר עוסקת במוזיקה נוצרית וכו'.

כל זה לא חשוב. רובנו מכירים אותה מהשיר Walking back to Happiness אבל מסתבר שיש בה הרבה יותר. או לפחות שיר אחד מקסים יותר.

אני מת על השירים האלה. שירים שנשמעים כמו מוטאון אבל הם לא בהכרח מוטאון. שירים מהתקופה שבה לבנים שניסו לשיר כמו שחורים לא נשמעו כל כך פאתטיים. יכול להיות שזה רק אני ויכול להיות שזה רמת הכדורגל העגומה שאפיינה את השעה שקדמה לשיר הזה. איך שלא יהיה, לכל מי שיש חיבה (ולו הקלה ביותר) למוזיקה התמימה של שנות השישים, לשירים ההם ולתספורות הבלתי הגיוניות שהיו אז, הנה הלן שפירו. תהנו.