הבלוג של אילון

לא קל עם ווס אנדרסון, ממש לא קל עם ווס אנדרסון.

ראיתי את "רכבת לדארג'ילינג" עם עוד שני אנשים. הפסקנו באמצע. אני רציתי להמשיך, הם לא. ואני מבין אותם לגמרי. צריך סוג מסוים של סבלנות או אופטימיות כדי לשרוד סרט של ווס אנדרסון. צריך סוג מסוים של טולרנטיות להפוך על הפוך על הפוך שיש בסרטים שלו. לתחושה שיש בדיחה שמתחוללת אבל אתה לא לגמרי מבין אותה. זה לא פשוט. במקבילה הישראלית, ווס אנדרסון הוא החלקים המתוחכמים יותר של החמישייה הקאמרית. הרגעים האלה בהם אתה מבין שמדובר בהומור עילי. לא בדיוק סוג הדברים שעוברים טוב בצפייה משותפת. המשכתי את הצפייה לבד, אחר כך, ומאוד נהניתי. כמו תמיד בסרט של ווס אנדרסון.

חזרתי למה שכתבתי על "עמוק במים" של ווס אנדרסון ושמתי לב שמה שיש לי להגיד על "רכבת לדארג'ילינג" דומה מאוד למה שהיה לי להגיד על "עמוק במים". במקביל, יצא לי לקרוא רשימה שכותרתה הייתה "5 סימנים שאתה צופה בסרט של ווס אנדרסון" וכולם התקיימו ברכבת לדארג'ילינג. אפילו ביל מאריי הגיע איכשהו.

כמו תמיד בסרט של אנדרסון, גם "רכבת לדארג'ילינג" עוסק במשפחה לא מתפקדת. שלושה אחים נורא שונים אבל הכי דומים שעוברים מסע שאמור לטהר או לקרב אותם. המסע נערך על רכבת ציורית כמו שרק רכבת בהודו יכולה להיות. שלושת השחקנים הראשיים נותנים תצוגה טובה וכמו בסרט של אנדרסון, קשה לדעת אם זה מכוון או מקרי, אבל שניים מהאחים דומים נורא לביטלס (ברודי ללנון ושוורצמן לרינגו).

זה נדיר שבביקורת על סרט יוזכר השם של הבמאי קרוב לעשר פעמים, ובכל זאת, זה מעיד משהו על היכולות של אנדרסון ועל האג'נדה הקולנועית המאוד-ברורה שלו. מי שאהב סרט שלו בעבר, יאהב גם את זה. מי שסבל בסרט שלו בעבר, מומלץ לו להתרחק. אני אישית אהבתי, אבל מה אני יודע.