הבלוג של אילון

לפני מספר ימים פורסם תחת כל עץ רענן שאלי לולאי עוזב את "רוקפור". לולאי, שהיה סולן הלהקה מאז הקמתה, עזב על רקע מה שהוגדר כחיכוכים אישיים עם שאר חברי הלהקה. העזיבה של לולאי שמה קץ לגל של שמועות שנמשך כבר שנתיים לפחות לגבי עזיבה אפשרית של מי מחברי הלהקה ו/או התפרקות של הלהקה. מהצד האחד אני שמח לראות ששאר השלושה מתכננים להמשיך כרגיל את פעילות הלהקה כשברוך בן-יצחק ומרק לזר יחלקו בתפקידי השירה אולם מהצד האחר, קשה שלא להרים גבה לנוכח ההצהרה הזו. לולאי היה פרונטמן מעולה וזמר ענק וקשה לראות איך ברוך ומרק (שנתפס בעיני כאנמי משהו) יוכלו להחליף אותו.

במצעד הלהקות הישראליות של כל הזמנים, אני מדרג את "רוקפור" במקום השני (אחרי משינה) כלהקה האהובה עליי ביותר בכל הזמנים. היכולת של "רוקפור" לשרוד את העזיבה של אמיר צורף בתחילת שנות התשעים אחרי אלבום אחד בלבד והיכולת שלהם להתמיד לאורך כל השנים שחלפו מאז בסגנון הכ"כ מזוהה שלהם הפכה אותם, בעיני לפחות, ללהקה גדולה. מותר לציין ש"האיש שראה הכל" האלבום "הישראלי" האחרון שלהם עד כה (שיצא לפני 10 שנים) הוא אחד האלבומים הטובים ביותר שיצאו כאן אי-פעם (שוב, הכל לעניות דעתי).

רוקפור התחילה את דרכה כלהקה פוסט-ביטלסית מובהקת. האלבום הראשון שלהם, "רשת פרפרים" אופיין בצליל שהזכיר הרבה דברים אלטרנטיביים מסוף שנות השמונים (בתקופה שהייתה מחווה ארוכה ומתמשכת לביטלס) אבל בעיקר, הוא היה סיקסטיזי להפליא (או להחליא, תלוי מאיזה צד מסתכלים על זה). למרות החולצות הפרחוניות והשיערות הארוכות, בסופו של דבר האלבום נצרב בתודעה בזכות שני להיטי ענק: "שוב לא שקט" ו - "הכעס" (שהיה השיר היחידי מהאלבום שהלהקה המשיכה לבצע בקביעות בהופעותיה). רוקפור היו אחת מהלהקות הבולטות בפריחה ההיא של הרוק בישראל (ואפילו "זכתה" להיות מחוממת לפחות פעמיים ע"י אחת מלהקות-התיכון בהן הייתי חבר...) אבל כשאמיר צורף, גיטריסט הלהקה והכוח היצירתי העיקרי בה, החליט לעזוב (ע"מ להקים יחד עם תמיר אלברט את "ג'ינג'יות"), הייתי משוכנע שלא נשמע עליהם יותר. עברו חלפו כמה שנים ואז הגיע "האיש שראה הכל". לטעמי, "האיש שראה הכל" עומד בשורה אחת עם אלבומים דוגמת: "סיפורי פוגי" , "רדיו חזק", "חתונה לבנה" וכל שאר החשודים הקבועים שמוזכרים כאלבומי המופת של הרוק הישראלי. מדובר באלבום של להקה. להקה אמיתית עם חזון מוזיקלי והבנה טוטאלית של היכולות האינסטרומנטליות וההפקתיות (שלא לדבר על השירים המופלאים) והשיאים אליהם היא יכולה להגיע. כמו ש"רדיו חזק" נזכר כאלבום הרוק הראשון בארץ שזכה למעטפת שיווקית ולוק מוקפד, כך גם "האיש שראה הכל" שלווה בשישה וידאו-קליפים מסוגננים שצולמו במצלמות 8 מ"מ ותרמו לסאונד הוינטאג'י של שירי האלבום. "רוקפור" שילמה מחיר כבד על-מנת להוציא לאור את "האיש שראה הכל", בכל הקשור למצבם הכלכלי של חברי הלהקה והפשרות שהם נאלצו לעבור בדרך, אולם ממרחק הזמן אני בהחלט יכול לומר (כמאזין ואוהד) שההקרבה של הלהקה הייתה שווה את זה. לא לחינם "האיש שראה הכל" היה ונותר האלבום העברי היחידי שהלהקה הוציאה (ללא אמיר צורף). קשה להתעלות אחרי אלבום שכזה. "בחזרה לשבלול" שהורכב מקאברים נאים-רוב-הזמן לאריק איינשטיין ואלבום ההופעה (שהיה מעולה כשלעצמו) היו רק שלב אחד בדרכה של הלהקה לחו"ל. האמת, מבין כל להקות הרוק "התל-אביביות" לרוקפור היה הכי הרבה מה למכור בניכר. בין אם הצליל המדוייק ובין אם יכולות הכתיבה של אלי וברוך שהלכו והשתפרו עם השנים. רוקפור היא אחת מהלהקות הישראליות שתמיד הצליחה להישמע כאילו היא ניתנת לשיווק בחו"ל.

יש הרבה דרכים להסתכל על ההצלחה של כוחותינו בניכר. אפשר להיות ציני ומרושע (ע"ע אקי אבני-סנדי בר-נועה תשבי) כלפיהם ואפשר לפרגן. רוקפור, מראש, לא עוסקת בחומרים שיביאו אותה לפרונט של MTV. הנישה שבה רוקפור פועלת היא מאוד מצומצמת וברובה שייכת ליודעי ח"ן. בניגוד לפופ שמוכן לקבל לשורותיו כל אחד, ברבות השנים גיליתי שהעולם העלק-אלטרנטיבי במוזיקה מורכב בעיקר מפלוצים (ע"ע ג'ק בלאק ב"נאמנות גבוהה") מאוד פדנטיים ופיינשמקרים. אל תאמינו לכל ההבלים. החיים בלהקה הם חיים קשים (או כפי שחמי רודנר אמר: "ולהקה היא אישה קשה") על אחת כמה וכמה להקה שלא נמצאת במגרש הביתי שלה ועל אחת כמה וכמה להקה שחלק מחבריה כבר נשואים ובעלי משפחות. ובכל-זאת רוקפור היו מוכנים ללכת את האסטרה מייל הזה בשביל הנסיון לעשות את זה בחו"ל. והם עשו. הלהקה זכתה בחוזה בחברת Rainbow quartz (שלמיטב הבנתי, היא חברה שמתמחה בלהקות אלטרנטיביות) והופיעה בכל רחבי ארה"ב. במהלך התקופה האנגלית שלהם, רוקפור הוציאה שלושה אלבומים שהמחישו, יותר מכל, את תהליך ההתבגרות שעבר עליהם כלהקה בדרכים. החל ב-"supermarket" שיצא עוד כשהלהקה הייתה בארץ והיה עמוס בפסיכודליה נאו-פינק-פלוידית, המשך ב-"one fantastic day" (שיצא בארה"ב כ-"another beginning") שהיה שיפור של "supermarket" בכל הקשור לאיכויות הכתיבה וההגשה של הלהקה וכלה ב-"Nationwide" שיצא בשנה שעברה והיה חף מכל מניירה פיסכדלית והציג את רוקפור כלהקת-גיטרות-בוגרת המתארת את ימיה בדרכים. לאורך כל הזמן הזה רוקפור המשיכה להתנייד מפסטיבל לפסטיבל בארה"ב, המשיכה לתת הופעות מפוצצות ומפוצצות בארצנו הקטנטונת ונשארה נאמנה לסאונד הייחודי שלה.

ועכשיו אלי עוזב. לטעמי, אחד מזמרי הרוק הטובים ביותר שיש כאן כיום. למרות שרוקפור היא להקה סגורה יחסית, ניכר כי הכוח היצירתי המוביל בה הוא ברוך בן-יצחק. הוא הפיק את אלבומיה של הלהקה (לצד שאר החברים) וההפקה המוזיקלית שלו לשי נובלמן הוכיחה שהוא כשרוני ומוצלח גם מחוץ לגבולות רוקפור. אני מתקשה לראות מצב בו רוקפור מצליחה לשמור על הסאונד שלה, בהופעות ואלבומים, בלי אלי. לא רק בגלל השירה הנפלאה שלו וההתנהגות הבימתית שלו אלא בגלל שלהקות מסוגה של רוקפור, להקות שהקריבו כ"כ הרבה ע"מ להצליח ולהתקיים בכבוד, מתקיימות טוב, בד"כ, כיחידה אחת. הלוואי ואתבדה. הלוואי ורוקפור ימשיכו לייצר את אותה מוזיקה נפלאה שהם ייצרו עד עכשיו והלוואי וההופעות שלהם לא ירדו ברמתן בגלל העזיבה של אלי. אני יודע שאלו חלומות באספמיה ובכ"ז, עד שנדע אחרת, שווה לחלום אותם.

רוקפור, ספטמבר 2004, בריטניה.. אחת התמונות האחרונות ביחד.