הבלוג של אילון

אולי זה היה פורסט גאמפ שהעניק למשפחה של באבא המנוח 25,000 דולר פחות שלושה בקבוקי ד"ר פפר שהוא שתה בדרך, ואולי זה הידיעה שסרג'נט פפר היה אמור להיות ד"ר ורק בגלל המשקה הוא קיבל סַמַל, מה שזה לא יהיה, אחד הדברים הראשונים שעמדו לנגד עיני כשהגעתי לארה"ב בפעם הראשונה (אח, אח, אח, געגועים לשביתת הסטודנטים של 98') היה לשתות ד"ר פפר.

כמובן שהיה את העניין הפעוט הזה של לראות את אחי וגיסתי לעתיד, לטייל ולהגיע לניו יורק, להתפעם ממנהטן ולרצות לחיות לנצח בהמפטונז, אבל בראש מעייני עמד ד"ר פפר. רציתי לדעת מה זה.
כמו רוב הדברים שקשורים אליי, ובמיוחד אליי בגיל ההוא ובימים ההם, אלוני-אחי-היחידי לא הבין בדיוק מה פשר המשיכה. אלוני, שיהיה בריא, הוא לא אחד שסיפורים על פורסט גאמפ או אגדות אורבניות על סרג'נט פפר ישכנעו אותו, ובכל זאת, כיוון שמדובר במשאלה שקל מאוד להגשים, כבר ביום הראשון שלי בארה"ב נחשפתי לשניים מהדברים הגדולים שיש לאומה האמריקאית להציע: דייאט קולה בטעם דובדבנים וד"ר פפר. נדמה לי, אגב, שרק בטיול שלאחר הטיול הזה נחשפתי לראשונה לשילוב של שני הדברים הללו דייאט ד"ר פפר בטעם וניל-דודבנים ומאז גיליתי מטרה לביקורים התכופים שלי בארה"ב ולרצון המתמיד - איתו אני חי בשאר ימות השנה - להיות שם בכל דרך.

בכל מקרה, הפעם הראשונה שבה שתיתי ד"ר פפר הצדיקה את הציפייה הארוכה.
ישנם דברים בחיים שהציפייה לפעם הראשונה רק הורסת (קלמארי, למשל) וישנם דברים כמו ד"ר פפר, שמצדיקים כל ציפייה. אני מכור למשקאות קלים, אין לי בעיה להודות בזה. היו שנים שבהן בקיץ שתיתי אך ורק פפסי מקס או דייאט קולה. אלמלא הקפה שאני צורך וגילוי הסודה, כנראה שכמו חברי הטוב דודי, הייתי ניזון אך ורק מדייאט קולה (אגדה אורבנית ידועה טענה שדודי משתמש בדייאט קולה כדי לצחצח שיניים בבוקר). הטעם הקרמלי של ד"ר פפר תפס אותי מהשנייה הראשונה. וכמי שמכור לתחליפי סוכר, כמובן שגירסת הדייאט הייתה לי טעימה פי כמה מהגירסה הרגילה. עברו כמה שנים עד שהבנתי שהטעם הקרמלי שייחסתי לד"ר פפר הוא בעצם טעם של שקדים. כלומר, ד"ר פפר הוא בעצם קולה טעימה במיוחד עם ארומה של שקדים.

בניגוד למה שאומרים על ארה"ב אני מוצא שיש בה היצע אדיר של מסעדות. אולי הן לא הכי איכותיות בעולם אבל הן מציעות דילים הוגנים ומשביעים בהחלט. במסגרת הביקורים שלי בארה"ב יצא לי לאכול במסעדות איטלקיות, הודיות, ויטנאמיות, יפניות, סיניות, יהודיות ומה לא. כולן היו טובות עד טובות מאוד.
למרות בעיית המשקל שלי, אני די נוח בענייני אוכל. למרות שהייתי בארה"ב 6 פעמים ויכולתי לפתח את הסנוביזם שאנשים מגלים הרבה פעמים בבואם לדבר על ארה"ב, אני מת על המקום הזה. אולי זה בגלל המשפחה שלי שנמצאת שם, אולי זה בגלל שכוס קפה עם אחי בדאנקן דונאטס באמת שווה לי אלף דולר, ואולי זה בגלל שאני לא יומרני. כן, אני נוח להתרשם מהארומה של הקפה בדאנקן דונאטס ולא מעניין אותי שבפריז הוא טוב יותר. אני נטפל לרגע אחד לעניין הקפה משום שיצא לי כבר כמה פעמים לשמוע אנשים שמתלוננים על איכות הקפה בארה"ב. אני מת על קפה. ובכל זאת למרות ההיצע האדיר שיש כאן, אני שותה קפה שחור של לנדוור ואני מוכן לשתות כל נסקפה, חוץ מהנסקפה של עלית. בכל הביקורים שלי בארה"ב לא מצאתי שהקפה בדאנקן דונאטס, סטארבאקס או ווא-ווא (מעין 7/11 בגירסת החוף המזרחי בלבד) הוא פחות טוב ממה שיש לישראל להציע או לעולם כולו.
ואני משוכנע שיש כאלה שיקראו ויגידו "מה הוא מבין הקפה בארה"ב נוראי...."

בכל מקרה, כל הגלישה לנושא הקפה והיצע האוכל בארה"ב נועד כדי להגיד שלמרות כל האפשרויות הקולינריות שאני נהנה למצוא בארה"ב, ולמרות המשפחה היקרה שלי (שאני הכי אוהב בעולם), ולמרות בארנס אנד נובל, פילדלפיה, המרחבים ושאר מיליון הדברים שאני אוהב בארה"ב, בכל פעם שאני מזמין כרטיס טיסה לאמריקה, יש בי קמצוץ של התרגשות מכך שבמשך שלושה שבועות אני אוכל לשתות כמה ד"ר פפר שאני ארצה. אינפנטיילי, אני מודה, אבל לפחות כן והולך עם האמת שלי....(הערה: מה זה אומר לעזאזל ??!!??)

בטיסה האחרונה שלי, למשל, אחי היחידי לא הגיע לאסוף אותי משדה התעופה.
קצר בתקשורת הביא לכך שנחתתי בערב יום שבת בארה"ב, יצאתי מחוייך עם המזוודות, ניסיתי להראות קוּל, אבל בלב עמוק אמרתי "איפה הוא לעזאזל ???!!!"
האמת היא ששכחתי להזכיר לו שאני בא. יצאתי מהארץ חולה, יום אחרי ההופעה ההיסטורית של פול מקרטני, אחרי יומיים מילואים, שבר כלי ופשוט שכחתי להרים טלפון ולהגיד "אלוני, אל תשכח שמחר אני מגיע". בימים כתיקונם הייתי אמור להיכנס להיסטריה. אלא שהפעם, אולי בגלל שהייתי חולה, צלצלתי אליו, סיכמתי איתו שאחכה לו בניוארק, מצאתי מזנון, קניתי לי שני בקבוקי ד"ר פפר גדולים וישבתי לקרוא את הספר של הרלן קובן שקניתי בארץ.
אחי היחידי הגיע כעבור שעתיים, מתנצל כולו, ולא ממש הצליח להבין איך נשארתי כל כך רגוע ולא כועס.
עברתי המון חוויות בטיול הזה, נהניתי כפי שלא נהניתי בטיולים הקודמים, ובכל זאת, בימים האחרונים, בכל פעם שמצאתי את עצמי יושב מול "גוליבר" או מול האתר של "אמריקה ווסט איירליינז" וכמעט-כמעט מזמין כרטיס לספטמבר הקרוב, עברו לי בראש אותן שעתיים מקסימות בניוארק, כשאני יושב על המזוודות וליידי משפחה רועשת במיוחד מבנגלה דש. כיוון שקראתי מספיק ספרים של קובן בימיי, אני יודע שההשפעה שלהם מוגבלת, לכן, אני מייחס את מצב הרוחי הטוב באותו ערב לפפר. והנה עוד הוכחה לכוחותיו האדירים (טוב, אני מגזים. כנראה שבאמת הייתי חלש מהמחלה ומהטיסה).

אחד הדברים המעניינים שאפשר להגיד על ד"ר פפר הוא שהתגובות אליו בד"כ די קיצוניות. או שאוהבים אותו או ששונאים אותו. על קו האמצע אפשר למצוא את האנשים שטעמו ולחלוטין לא מצליחים להבין מה ההתלהבות שאני ושכמותי מגלים מהמשקה הזה.
עינת, שירדה לאמריקה לשנתיים במסגרת הרילוקיישן של בעלה מתה על ד"ר פפר. בפעם האחרונה שהסתובבנו בניו יורק, אחרי יום שלם כמעט שאל גיא (בעלה) "הד"ר פפר הזה, זה עניין שאתם באים איתו מחולון ??? מה הקטע הזה ??? זה פשוט לא טעים"
פלורה, שטעמה פחית ד"ר פפר בפעם הראשונה ביום הולדתה החמישים מתה על זה (והיא מימיה לא אהבה או נהגה לשתות משקאות תוססים). לעומתן, קרן מהעבודה עמדה פעם בדלת המשרד שלי 5 דקות וסיפרה באריכות כמה היא שונאת ד"ר פפר וכמה שהמשקה נוראי בעיניה. לשם השוואה, את כל הדברים הנוראיים שהיא אמרה על ד"ר פפר, שמעתי כבר על "ייגרמייסטר". כיוון שיצא לי לטעום יגר פעם אחת בחיי, אני חייב להגיד שזה היה קצת מעליב.....

בכל מקרה, כשחזרתי מארה"ב בפעם האחרונה, גמלה בליבי ההחלטה למצוא ד"ר פפר בארץ.  
לשם כך עשיתי את הדבר הטריוויאלי שהייתי צריך לעשות כבר לפני כמה שנים, הלכתי לגוגל וכתבתי ד"ר פפר. בהתחלה גיליתי שיש אותו בשני מקומות: במכולת אחת בשיינקין ובפאב אחד ברעננה.
אמנם אני אוהב ד"R פפר, אבל שתי האפשרויות לא היו נגישות כל כך. המוצא הגיע מכיוונו של דודי (ההוא שמצחצח שיניים בדייאט קולה) שטען בתוקף שהוא ראה בסופר השכונתי אצלו ד"ר פפר.
עוד באותו ערב הוא הביא לי שמונה פחיות של דייאט ד"ר פפר. השמחה אמנם הייתה גדולה אבל המחיר היה מזעזע. כל פחית עלתה 8 ש"ח, ואין מה לעשות, גם באהבה צריך לשים גבולות. אותם 8 ש"ח שווים בארה"ב 6 פחיות של פפר במארז שאתה קונה הבייתה. ברור לי שגם היבואן וגם סופרמרקט "הגנבים" באזורי חן צריכים להרוויח, אבל יש גבול. חזרתי לגוגל רק כדי לגלות שיש סיטונאי מזון שמוכר ד"ר פפר.
ממנו הגעתי ליבואן ושם, בחורה ממש נחמדה שמחה לגלות לי שיש יבוא קבוע של ד"ר פפר לארץ כבר כמה וכמה שנים ושיש סיטונאיי מזון באזור מגוריי (מה לעשות, בת ים ואבו כביר קרובים לאזור מגוריי) שישמחו למכור לי מארזים של ד"ר פפר.
וכך, בשעה טובה ומוצלחת מצאתי קו אספקה קבוע של ד"ר פפר. זה עולה 50 ש"ח ל-12 פחיות וזה קצת יקר ביחס לשתייה קלה, אבל כמה כיף לפתוח את המקרר ולדעת שיש לי אופצייה לפינוק קטן גם בתחום השתייה הקלה (תחום עסוק עיקרי בתזונה היומית שלי).

אני מודה שעד היום לא הצלחתי לפצח את סוד הקסם שיש לד"ר פפר עליי.
בהתחלה חשבתי שאולי ד"ר פפר מסמן כמו כמה דברים אחרים את ארה"ב שאני כל כך אוהב. שלשתות ד"ר פפר משמעו להיות שם עם המשפחה שלי ועם האחיינים שלי. אבל האספקה הקבועה שממנה אני נהנה מוכיחה לי שזה לא רק זה. אני מצליח להנות מהמשקה הזה גם כשאני שותה אותו בחולון והאחיינים שלי וארה"ב שלי במרחק 12 שעות טיסה ואלף דולר פנויים.
עקרונית, אם ממש הייתי מתאמץ, הייתי יכול לייצר ד"ר פפר ביתי. כל כוס דייאט קולה רגילה עם מעט תמצית רוזטה יכלה להפוך לד"ר פפר ביתי משובח, אבל ערבוב של דייאט קולה עם רוזטה כדי לקבל ד"ר פפר נראה לי כמו תירוץ להתקמצנות-על, התקמצנות לשלם 50 ש"ח בשביל 12 פחיות של משקה שאני כל כך כל כך אוהב.

ליד דלת הכניסה לבית שלי, במקום שבו אוספים את הבקבוקים והפחיות שהולכים למיחזור, ניצבות להן בגאון 18 פחיות ריקות של ד"ר פפר. עוד שמונה מחכות לי בבטחה במקרר (טוב, רק 7, שתיתי אחת במהלך הכתיבה כדי לקבל את הווייב המתאים). לפי מה שהבנתי הד"ר פפר הולך ונהיה נפוץ יותר בפיצוציות ברחבי העיר. אני ממליץ לכל אחד ואחת לנסות את זה. איכשהו, יישמח אותי מאוד לגלות שמדובר במשקה מוצלח. אני מרגיש שזה יכסה במעט על האינפנטיליות שגלומה בהתייחסות שלי אליו.