הבלוג של אילון

אנדיוני, הראל לוי, דודי סלע ושאר ראשי איגוד הטניס זכאים לכמה ימים של התענגות אחרי ההישג המדהים. ללא ספק, ההישג הגדול ביותר של הטניס הישראלי אי פעם ואחד ההישגים הגדולים של הספורט בישראל בכלל. להגיע לחצי גמר גביע דייויס עם נבחרת שכזאת, זה בהחלט משהו נדיר. אם היה רגע בספורט שבו היה ראוי לדבר על שלם שעושה על סך חלקיו הרי שזה הרגע. אפילו דודי סלע שנמצא בכושר שיא נמצא במקום ה-33 בעולם וזה כלשעצמו די מפליא. לא עוד סיפורים על הנצחון האדיר של הנבחרת בצ'כוסלובקיה ב-1987 (ואז, להזכירכם שיחק בנבחרת עמוס מנסדורף שהיה מקום 18 בעולם). החל מהיום, בכל פעם שהספורט הישראלי (והדברים אמורים בעיקר לגבי נבחרות הכדורגל והכדורסל) יתייצב בפני משוכה קשה או גבוהה, כדאי לחשוב על נבחרת הדייויס של ישראל שנת 2009. זה המודל.

נבחרת שבה כל שחקן הוא גם "מיקי" וגם "מוטי" (אם לרפרר לנבחרת ישראלית גדולה אחרת) אבל כולם ביחד וכל אחד לחוד בעצם מייקל ג'ורדן. או לפחות ווינרים כמו מייקל ג'ורדן. אפילו רוג'ר פדרר לא היה עוצר את נבחרת ישראל של הסופ"ש הזה.

חלילה לי מלהרוס את שמחת הניצחון אבל...זה בדיוק הזמן לחשוב על העתיד. לא על ספרד או גרמניה שמחכות בהמשך. על שנת 2015. על נבחרות הדייויס הבאות. במקום לשרוף כסף על מרכז טניס חדש ברענה, עוד מצבה שתעמוד במרחק יריקה מהמרכז הקיים, אולי צריך לנצל את ההתלהבות ואת גדול ההישג כדי להשיג עוד תקציבים. לא לטניסאים הקיימים. אלא לילדים שיקומו מחר בבוקר ויבקשו מאימא ואבא שיקנו להם רקטה כי הם רוצים להתחיל לשחק. לילד הנמוך שחולם להיות דודי סלע ולזה שהולך לכדורגל ולא לטניס כי שם כל הכסף והבחורות. תביאו מאמנים, תתכננו תוכניות. תעשו השתלמויות אצל ריצ'רד ויליאמס, הוא כבר גידל טניסאית או שתיים בחייו. תעשו הכול כדי שלא נצטרך לחכות עשרים שנה בין הישג להישג של נבחרת הדייויס. ובעיקר, תהנו מהרגע, מדובר בהישג נדיר. פשוט נדיר.

כל הכבוד לאנדי ויוני, להראל לוי שקם מהקבר ולדודי סלע שמצליח לחפות בווינריות מדהימה על כל כך הרבה חסרונות פיזיים. אתם פשוט ענקיים !