יש משהו מזכך בים. כמעט מרפא. ואני לא מתכוון לים המלח שסגולותיו ידועות בכל העולם. אני מדבר על הים הזה שצמוד לבת ים או ליפו ולפעמים גם לתל אביב. הים הזה שמאז ומתמיד נמצא שם אבל רק לאחרונה, אחרי שלושים וכמה שנים של מגורים במרחק קילומטר או שניים ממנו בקו אווירי, אני באמת באמת מגלה אותו.
כשאימא שלי באה וסיפרה לי שהיא ראתה מקום חדש לאבא, שנמצא קרוב לים, לא התרשמתי מהמידע הזה. כשאתה צריך לאשפז את אבא שלך היחידי לתמיד, יותר חשוב לך שהצוות יהיה טוב, שהמקום יהיה נקי ושיהיה מישהו שמדבר רומנית בסביבתו. שיהיה מי שיבין אותו. הים נראה לי משני לגמרי באותו רגע.
כשבאנו לרשום אותו, אימא שלי ביקשה שיתנו לו חדר עם נוף לים. כאילו שהוא עוד יכול להנות מזה וכאילו שהוא עצמו יכול להעריך את המאמצים שאשתו האוהבת עשתה כדי שיוכל לראות שביב של ים מבעד לבתים של השכונה הסמוכה.
אלא שהים הזה, הים שממנו הצלחתי להתעלם בהתחלה, התגלה כברכה. ואם יש איזה דרך שבה אני יכול להסביר איך לא השתגעתי בחודשים האחרונים הרי שהים הוא הסיבה העיקרית. אולי גם העבודה, אבל בעיקר הים.
חוף גבעת עליה נמצא בלב שכונה ערבית ברובה. דווקא הבתים החדשים נבנו בצפיפות מיותרת לחלוטין בעוד שחלק מהבתים הישנים נראים אקזוטיים (וזה לאו דווקא במובן של מחמאה). מאז ומתמיד הייתה לי פינה חמה בלב ליפו אלא שהפינה הזו הייתה קשורה בעיקר לאבולעפיה, ליפו העתיקה (בתור ילדים הורים שלנו היו לוקחים אותנו לשם הרבה פעמים בערבי חול), ד"ר לק, מוטראן (הכנאפה הכי טעימה), סמי בורקס, נלו ולבלומפילד - אולי אחד מהמקומות שאני אוהב להיות בו בעולם.
בפעם הראשונה כשהלכתי לבקר את אבא במקום החדש, לא הלכתי לים. הסתכלתי מהחלון בחדרו וראיתי את הים. כחול וצלול כמו הים שהיה פעם כשהיינו ילדים. חשבתי על זה שכבר שנים לא הלכתי לים. מדי שנה אני נוסע לכנרת עם החבר-הכי-הטוב-שלי ורעייתו, אבל הכנרת היא לא ים. ובשנים האחרונות היא בקושי אגם.
בפעם השנייה כבר חשבתי על ללכת לשם. בפעם השלישית הלכתי. הלכתי ומאז אני הולך בכל פעם. לפעמים אני רק יושב על החוף, לפעמים אני יושב על הספסל שליד החוף, לפעמים אני עושה את אחד משניהם בליווי בקבוק של דייאט קולה, כמה פעמים שטפתי את הרגליים וכמה פחות פעמים אפילו נכנסתי למים.
ואם יש איזה דרך שבה אני יכול להסביר איך לא השתגעתי בחודשים האחרונים הרי שהים הוא הסיבה העיקרית. חוף גבעת עליה. אז אולי לא הייתי כבר הרבה שנים בים ואולי אני לא טיפוס ימי, אבל עכשיו אני רק רוצה להתמכר לתחושה שהמקום הזה מעניק לי.
החוף הזה מזכיר לי את חוף הבונים. הוא לא מקסים כמוהו ואין בו את הסרטנים הקטנטנים האלה שרצים על החול בשעות בין ערביים, אבל יש בו את אותה תחושת בדידות. אותה תחושה של חוף נטוש, ובימי חול, לקראת הערב, כל מה שאתה צריך זה כמה דקות לבד, הכי קרוב לאלוהים. וגם אם יש סביבך אנשים, והמציל צועק בערבית על המתרחצים, עדיין אתה יכול להיות בחוף הזה לבד. ממש מלון הלבבות השבורים של אלביס.
חשבתי שההליכה היומית לחוף תאפשר לי לשבת ולחשוב מחשבות עמוקות על החיים. לעצור את הסיוט הארור הזה שבו אני נמצא בחודשים האחרונים כדי לחשוב עליי ועל מה זה עושה לי ואיך. אלא שדווקא בחוף גבעת עליה, דווקא שם אני מצליח שלא לחשוב את כלל המחשבות האלה. בשביל הכובד של החיים יש לי את החיים עצמם, בשביל לזכור את כל מה שהחיים יכולים להיות ומה שהם יהיו, יש לי את הים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
