הבלוג של אילון

לפני כמה שבועות קניתי את הדיסק השלישי (והאחרון כך מסתבר) של "הדורבנים" ואחרי כמה וכמה שמיעות תכננתי לשבת ולכתוב עליו שירי הלל. הפואנטה של מה שרציתי לכתוב היא כמה טוב שהלהקה לא התפרקה אי אז לפני שנה כשאיתי גלוסקא הסולן עזב את הלהקה וכמה טוב שהחבר'ה התאגדו למאמץ נוסף בדמות "אחד אחרי השני", אלבומם האחרון.

אלא שהעצלנות שלי (והעובדה שאין לי רגע אחד של פנאי) שבה והרימה את ראשה המכוער ובין ההתלהבות מהדיסק לכתיבה עליו, הלהקה הספיקה להודיע על הפסקת פעילותה ועל ביטול מסע ההופעות שאמור היה ללווות את "אחד אחרי השני".

וכך, במקום לכתוב את מילות השבח ההלל שתכננתי, אני מוצא את עצמי כותב הספד על הלהקה הישראלית שהייתה הכי אהובה עליי בשנים האחרונות (ויסלחו לי חברי רוקפור שלא ממש הצלחתי להתחבר לשני האלבומים האחרונים שלהם):

אני מודה כיום, בשמחה גלויה, שהייתי אחד מהאנשים שפחות התחברו בזמן אמת ל"שוב הדיסקו כאן", הלהיט שנשאר הכי מזוהה עם הדורבנים. אני לא אוהב דיסקו באופן מיוחד ובזמן אמת לא ידעתי להעריך את המוזיקליות האדירה של הדורבנים, ובעיקר, את היכולת שלהם לייצר מחוות מוזיקליות ברמת דייקנות מופתית. אני לא ממש זוכר מה גרם לי לשנות את דעתי על הלהקה, אבל בשלב מסוים התחלתי לגלות עניין.

"קובי", הדיסק הראשון של הדורבנים היווה מבחינתי דוגמה מושלמת  לשילוב של הומור, שמחת חיים, ידע מוזיקלי נרחב, רצון לעריכת מחוות ובעיקר, איך להקה של  מוזיקאים מוכשרים יכולה להישמע אחרי כמה שנים של עבודה משותפת. למרות שהדיסק זכור בעיקר בשל "שוב הדיסקו כאן", "לא בא לי לשמוע" ו – "יצאנו לרקוד", אני אהבתי אותו (לפחות בהתחלה) דווקא בגלל "קרנבל", "אלפקה" ואפילו בזכות "יופי טופי אחלה בחלה" ששרה שלישיית "מה קשור" המאוסה. היכולת של הדורבנים לעשות מחוות כל כך מרגשות ואיכותיות לדיסקו ומצד שני לייצר מחוות לסיקסטיז שהן בעצם הומאז'ים לכוורת
(שפעלה בכלל בסיקסטיז) הפכה את "קובי" בתקופות מסוימות וממושכות לדיסק שליווה את שטיפת הכלים שלי (בזמנו זה נחשב לדירוג מאוד גבוה בחיים המוזיקליים שלי...)

בין הדיסק הראשון לשני יצא לי לראות הופעה של הדורבנים ואני חושב שזה מה שהפך את ההתאהבות לסופית. השילוב של השירים המעולים, ההומור, החיוּת, ובעיקר בעיקר המוזיקליות המדהימה של האחים מזיג (שכל אחד מהם נגן מעולה בתחומו) שכנעו אותי סופית.

לקראת הדיסק השני, "לוי", הלהקה הצטמצמה משביעייה לחמישייה אבל הבסיס נשאר. שני הסינגלים שיצאו הבטיחו רק טובות ("עוד לילה" ו – "כל מה שרצית") אבל דווקא הדיסק עצמו, במבט לאחור, סימן את המשבר שעתיד לבוא.

כל חמשת חברי הלהקה השתתפו (כל אחד בנפרד) בהלחנת השירים לדיסק והבליל שיצא – הגם שהיה מעולה – משך לכיוונים שונים: רון אלמוג המתופף הלחין את "סמבה סתיו", לטעמי השיר הטוב בדיסק אבל סמבה אורגינל. אייל מזיג הוכיח את היכולות כמלחין להיטים כשהלחין את "עוד לילה" הלהיטי. איתי גלוסקא תרם לדיסק בעיקר שירים בעלי צליל ספרדי, גיא מזיג תרם את הרוק הפאנקי שלו ועידו "זיגו" אופק התרכז בלייצר דאחקות מוזיקליות. אחת מהן, "התחלה חדשה" הייתה אחת המוצלחות בדיסק, אבל עדיין, דאחקות.

זה די נעים ונחמד לשמוע דיסק טוב שמפגין כמה וכמה סגנונות ובכל אחד מהם הלהקה מפגינה איכויות מדהימות, אבל זה לא מעיד דברים טובים על המשך דרכה של הלהקה כלהקה. "בעוד שבוע אראה את הפרחים מלמעלה" שר איתי גלוסקא ולא ידע כמה שהוא צדק. גלוסקא עזב את הלהקה בשנת 2008 ובלעדיו נדמה היה שהלהקה הגיעה לסוף דרכה.

אלא שהחברים הנותרים התאגדו להקלטת מה שהסתבר כשירת הברבור שלהם: "אחד אחרי השני". אני מודה שבהתחלה הגבתי בחשדנות כלפי "לא פוגע", הסינגל הראשון מתוך הדיסק ובעיקר כלפי הרעיון ששלושת חברי הלהקה הנותרים יחלקו ביניהם את תפקידי השירה. למרות שבביטלס וב – The Band היו גם שלושה זמרים (לפחות), אני עדיין נוטה להאמין שלהקה צריכה להישמע בקול אחד, מקסימום שניים.

הקול הגבוה של גלוסקא הפך למזוהה מספיק עם הדורבנים והתקשיתי להאמין שהחברים הנותרים, ואפילו באיחוד מאמצים של שלושתם, יצליחו לכסות על היעדרו. אלא שאחד אחרי השני מוכיח לחלוטין את ההיפך.

עידו "זיגו" אופק וגיא מזיג כתבו את עיקר השירים באלבום. כל אחד שר את השירים של עצמו ואייל מזיג הלחין את שני הלהיטים באלבום: "לא פוגע" ו – "אח, איזה בוקר".

"לא פוגע" מצליח להישמע כמו מחווה לכל הדברים הטובים שיש לרוק להציע. מין דיפ פרפל לד זפלין על ספידים עם ההגשה של מזיג הצעיר. "אח, איזה בוקר" שמלווה בוידאו קליפ משעשע (כמיטב מסורת הדורבנים) הוא מחווה מוזיקלית (וגם ויזואלית, כך מסתבר) לשירי הלהקות הצבאיות. שאר השירים באלבום נעים בין פאנק לבין המלודיות הנפלאות של גיא מזיג (שיכולת ההגשה שלו השתפרה פלאים) לבין הדאחקות הקבועות (והמעט-מיותרות-לטעמי) של עידו אופק. בסופו של דבר "אחד אחרי השני" הוא אלבום מקסים, מלא בשירים מיוחדים ויפים ("קרן", "היום היא נוסעת", אל תלכי לי") וביכולת הנגינה המדהימה של האחים מזיג.

קיוויתי מאוד לראות את הדורבנים מופיעים עם שירי האלבום ואחרי ששמעתי אותו שוב ושוב ושוב ושוב האמנתי שיש ללהקה הזאת עוד פוטנציאל. גם בתור שירת ברבור אין לדורבנים מה להתבייש באחד אחרי השני, אבל יש לי תחושה ששיתוף הפעולה בין האחים מזיג לבין עידו אופק יכל עוד להימשך ומי יודע, אפילו להתפתח.

מי שמסוגל לאהוב (או לפחות לסבול בשקט) את המוזיקה שלו כשהיא רוויה בדאחקות ומחוות מוזיקליות (שהן כשלעצמן לפעמים דאחקות) יכול להנות משלושת האלבומים של הלהקה. מי שאוהב שירים טובים יכול גם הוא להנות משלושת האלבומים, אבל בצורה קצת שונה.

בכל מקרה, חבל לי שהדורבנים עוזבים אותנו ועוד יותר חבל לי שזכיתי לראות אותם בהופעה רק פעם אחת. אני עדיין מקווה שהם ימלכו בדעתם או לפחות יתאגדו לערב אחד אחרון. זה מגיע להם ולנו.