הבלוג של אילון

את ד"ר סטריינג'לאב (או בשמו המלא: ד"ר סטריינג'לאב או איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את הפצצה) ראיתי בעיקר בגלל הערך ההיסטורי שבו. ב - IMDB, הסרט הגיע למקום ה-16 במצעד כל הזמנים בבחירת הקהל ומכיוון שבסטנלי קובריק עסקינן (שכל השמועות מספרות שהוא היה גאון קולנועי) ומכיוון שבפיטר סלרס עסקינן, החלטתי להקדיש שעה וחצי לסרט שנוצר לפני למעלה מארבעים שנים. גדלתי בבית שבו לא אהבו את פיטר סלרס. אמא שלי התבטאה לעיתים נדירות נגד כוכבי קולנוע אבל פיטר סלרס היה אחד מהשנואים עלייה (יחד עם וודי אלן, פיטר אוטול ועוד כמה סטארים). ובכל-זאת, במשך השנים יצא לי לשמוע דברים טובים על סלרס. עידן אלתרמן ודני רווה הקדישו לו את אחת מתוכניות ציפורי הלילה שלהם ובמשך שעתיים לא הפסיקו להלל ולשבח את הקומיקאי הבריטי המנוח ולפיכך, החלטתי ששווה לבדוק את התופעה.

ד"ר סטריינג'לאב הוא סרט ענק. לא רק בגלל אהדת הקהל והעובדה שהוא שרד את מבחן הזמן (בכל-זאת, מדובר בסרט שיצא בשנת 64') אלא בגלל שמדובר באחד מיצירות האמנות האנטי-מלחמתיות הטובות ביותר שראיתי. ממש כמו שיר של דילן/לנון וכו', ד"ר סטריינג'לאב מצליח להנציח את אימת המלחמה ולהציג את אדוני המלחמה כגרוטסקות האמיתיות שהינם. אני לא פציפיסט גדול במיוחד אבל אני מודע לחלוטין למחדליה של הבירוקרטיה (אני אחד מהם לפעמים) וד"ר סטריינג'לאב מציג את הבירוקרטיה, הפוליטיקה והמלחמה והשילוב המסוכן ביניהן, באופן הבוטה ביותר. העצוב מכל הוא שלמרות שחלפו ארבעים שנה, ד"ר סטריינג'לאב הוא סרט רלוונטי יותר מתמיד.

קראתי איפשהו שקובריק בכלל לא התכוון להציג את ד"ר סטריינג'לאב כקומדיה אלא שבמקור היה מדובר בסרט מתח. אלמנט המתח והאימה שזור לאורך כל הסרט אבל בסופו של עניין מדובר בקומדיה. קומדיית-על ששרדה את מבחן הזמן. ההופעה של פיטר סלרס בסרט, בשלושה תפקידים שונים, כובשת במיוחד. שלוש הדמויות שהוא מגלם שונות למדי האחת מהשנייה וכל אחת מהן מאפשרת לו להגיע לשיאים קומיים. בתור הקפטיין ליונל מנדרייק הוא שומר על ארשת פנים רצינית ורגועה שבהתחשב בנסיבות, לא מפסיקה להצליח. בתור נשיא ארה"ב מרקין מאפלי הוא מתגלה בשיא חולשתו ועליבותו האנושית (מה שגורם לך לחשוב על הנשיא הנוכחי ועדת היועצים שמלווה ומדבררת אותו) ובתור ד"ר סטריינג'לאב הוא חושף את הצד הפיזי יותר בקומדיה שלו (אני מניח שזה הצד שבזכותו אנשים כמו אימא שלי פשוט לא אהבו אותו). בכל מקרה, ההופעה של סלרס פשוט ענקית.

גם ג'ורג' סי. סקוט הגדול נמצא בסרט בתפקיד גנרל חמום-מוח וצמא-מלחמה וגם הוא פשוט מבריק.

סיפור המסגרת של הסרט פשוט ומפחיד בה במידה: הימים, ימי המלחמה הקרה, ולמעשה, שיא המלחמה הקרה והדיסאינפורמציה. קצין בכיר בצבא ארה"ב מחליט על דעת עצמו להכריז על מצב כוננות שמשמעותו, תקיפה סימולטנית של כל מטוסי חייל האוויר האמריקאי הנמצאים קרוב לשטח ברה"מ בשטח ברה"מ. הנהלים והמטרות נקבעו מראש ובהתאם לפקודת המבצע עוברים המטוסים (בפאתוס היסטרי) לנוהל תקיפה. אחת מהמשמעויות של הנוהל הוא שלא ניתן ליצור קשר עם המטוסים, אלא במערכת מוצפנת שאותו קצין (סטרלינג היידן) הוא היחידי שיש לו את הסיסמה אליה. השגריר הסובייטי מוזמן לחדר המלחמה ושם מתגלה שלסובייטים יש מערכת תגובה לתקיפה שאינה ניתנת לניטרול. וכך, נאלצים נשיא ארה"ב וראש המטה שלו ליזום תקיפה של הסובייטים נגד מטוסי ארה"ב עצמה. כוח מיוחד, נשלח בינתיים על-מנת להשיג את הקוד שיבטל את המבצע מאותו קצין שמתבצר בינתיים בלשכתו. אלמלא היה מדובר בתסריט סביר לחלוטין, זה היה מצחיק עוד יותר. מי מאיתנו שהיה בצבא, יודע שלא מדובר באפשרות כ"כ בלתי-סבירה.

ד"ר סטריינג'לאב נחשב עד היום לאחד מסרטיו הגדולים של קובריק אם כי אפשר לומר שהוא שונה מסרטים אחרים שקובריק עשה. שווה לראות אותו בדעה פתוחה ובסבלנות. למרות שהסרט נשאר עמיד בפני פגעי הזמן ורלוונטי, עדיין מדובר בקומדיה בת 40, על כל משתמע מכך.