לפני כמה שנים אמר לי אחד המוכרים בענק הוידאו (אללה ירחמו) ששנת אפס הוא הסרט הישראלי הטוב ביותר שהוא ראה מימיו. יכולתי להתלהב מההצהרה הזו ולקחת את הסרט בו ברגע ולהקדיש לו שעתיים וקצת (מה שהפך אותו רשמית לסרט הישראלי הארוך ביותר בכל הזמנים) אבל שני דברים גרמו לי להירתע קלות:
1. נפילות קולוסאליות שהתחילו בהמלצות של אותו מוכר (העובדה שהיום הוא מתפרנס מקואוצ'ינג רק גורמת לי לפקפק במוסד האימון אישי כולו).
2. העובדה שבמאי הסרט הוא יוסף פיצ'חדזה.
בעבר יצא לי לראות את "לנגד עיניין מערביות" של אותו פיצ'חדזה. אני משוכנע שלסרט היה ערך אמנותי רב ואין לי ספק שמסתובבים בינינו עשרות סטודנטים לקולנוע ו/או סתם אנשים יומרניים שידעו להסביר אותו. מבחינתי, התוצאה הסופית הייתה משעממת (הגם שמשעממת בשחור לבן) וכלן ידעתי שכדאי ככלל להימנע מסרטים של פיצ'חדזה.
ובכל זאת, הלנצח נאכל חרב ? שישי בצהריים, לפני כך וכך חודשים, היה לי זמן פנוי והיה את "שנת אפס". זה סרט טוב. כמעט מספיק טוב כדי להיכנס לרשימת הסרטים הטובים, אבל לא מספיק טוב. מעניין, עשוי טוב, משוחק נפלא, מסקרן, אבל עדיין כבד מדי לטעמי הקליל.
"שנת אפס" מזכיר את תמונות קצרות של רוברט אלטמן, אבל למעשה, כל סרט שיצא מאז "תמונות קצרות" ומספר את סיפור חייהם של כמה וכמה אנשים באותה עיר, שחייהם נשזרים קלילות זה בזה, בטווח זמן קצר יחסית, מזכיר את "תמונות קצרות". בלקסיקון שלי, להזכיר את "תמונות קצרות" זו בהחלט מחמאה. וכך, "שנת אפס" מעט-כבד-מדי לטעם הישראלי הממוצע ומעט-דורש-סבלנות יותר מסרטים אחרים, אבל, בהחלט ראוי למאמץ הזה, בעיקר עכשיו בפרוס עלינו עונת הגשמים. נמאס כבר להחמיא למוני מושונוב בכל פעם שהוא עולה על המסך, אבל הוא בהחלט ראוי. סתם ככה שתדעו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
