הבלוג של אילון

אני זוכר שנסענו בסוקולוב. היינו בפיאט של עופר. הפיאט ההיא שהפכה לאחד הסמלים של השנה האחרונה בתיכון. יחד עם הציפייה לאלבום של מופע הארנבות של ד"ר קספר, יחד עם הציפייה למסיבת מחזור, להופעה של גאנז בארץ, יחד עם התחושה של להיות בן 18 (אפילו אני שהייתי בן 17 וחצי) ויחד עם הציפייה לצבא שחיכה לכולנו מעבר לשנה. אז הייתה את הפיאט של עופר. הפיאט הקטנה ההיא שלקחה אותנו לכל מקום ושתמיד הספיקה לכולם. אני אף פעם לא זוכר את עצמי נשאר מחוץ לפיאט ואני אף פעם לא זוכר אף אחד נשאר מחוץ לפיאט. איכשהו כולנו תמיד הגענו לאן שהיינו צריכים. עופר לקח את כולם.  

היינו כנראה אחרי אחת החזרות למסיבת מחזור. הבמאי שלנו התעקש להפוך אותנו לקבוצת תיאטרון ולא לסתם חבורה של בני אותה שכבה שמעלים הצגה ביחד. ממרחק הזמן זה עבד, אבל גזל המון זמן ואנרגיות. אלא שבגיל 17-18 יש לך בעיקר אנרגיות ותחושה שכל דבר הוא הכי חשוב בעולם. ישבנו במושב האחורי וקשקשנו על משהו ואז היא אמרה לי "יש לך קול מאוד רדיופוני". זאת לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את זה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את זה מבחורה כל כך מתוקה ונלהבת. הייתה לה שמחת חיים שהייתה חריגה גם בגיל ההוא. התלהבות מדבקת שכזו. והאמת, היא הייתה יפה, או לפחות חמודה להפליא (ובגילאים ההם, בשנים ההן, חמודה להפליא בהחלט הלך רחוק).

אני זוכר שחזרתי הבייתה והחלטתי לעשות לה קלטת מיוחדת שתהיה כמעין תכנית רדיו בעריכתי שאני מגיש. הכנתי קלטת של שירים יפים, הקלטתי את הנעימה של גלי צה"ל ("גלי צה"ל, מדברים משטח") והקלטתי חבר וחברה שהסכימו לביים שיחת טלפון בה הם מתקשרים אליי לאולפן, מחמיאים לי על התכנית ומבקשים שיר (כמובן שהדרכתי אותם מראש איזה שיר לבקש). חיברתי את הכול ביחד, קריינתי בין השירים בקול עמוק ורגוע וקינחתי את הקלטת ב - The End  של הביטלס. למחרת נתתי לה אותה. אני לא זוכר מה בדיוק אמרתי לה כשנתתי לה את הקלטת, אבל אפילו עכשיו אני זוכר שהכוונות שלי היו טהורות לחלוטין. זה לא שחשקתי באחת כמוה, אבל הייתי משוכנע שממילא אין לי צ'אנס והסתפקתי במחוות מהסוג הזה. לפחות הרגשתי שאני חלק מהמשחק.

הקלטת זכתה להצלחה. למעשה, הרעיון עד כדי כך הצליח, שהיא הייתה משוכנעת שיש לי תכנית ברדיו. תכנית אמיתית משלי. היא אפילו הייתה מוכנה להתערב עם אחת המכרות המשותפות שלנו. הזמן עבר, הקלטת נשכחה, ואחרי כמה חודשים כבר אפילו לא הצטערתי שלא שמרתי לעצמי עותק.

החבורה של מסיבת המחזור עוד נפגשה קצת אבל זה מראש היה קלוש והתפרק. כל אחד הלך לדרכו, השנים חלפו וכמעט שלא יצא לי לחשוב עליה ועל שמחת החיים שלה, הדיבור המהיר והחיוך המדבק ההוא. לפני 5-6 שנים אבא שלה התקשר למוקד שבו עבדתי. כשהוא הזכיר את שם המשפחה שאלתי אותו אם הוא אבא שלה והוא ענה שכן. הוא ניסה לשאול לשמי או לקבל סימנים מזהים כדי למסור לה ד"ש אבל אני ויתרתי מראש. האמת, קצת התביישתי שהיא תדע שאני עובד במוקד.  

כשצץ הפייסבוק עוד ניסיתי לחפש אותה פה ושם אבל לא מצאתי. אני לא חושב שהייתי מצרף אותה לרשימת החברים שלי, ואני ממש לא בטוח שהיא הייתה זוכרת אותי גם אם הייתי מצרף, אבל ממילא לא מצאתי וירדתי מזה.

אתמול שירי סיפרה לי שהיא התאבדה לפני שנה. כנראה שהייתה לה סכיזופרניה או משהו כזה.

הבשורה הזאת נחתה עליי לקראת סוף יום עבודה מוצלח במיוחד, עתיר בשורות טובות. ההלם היכה בי אבל רק לדקה או שתיים. לא נעים להגיד אבל מהר מאוד אחרי השיחה עם שירי חזרתי לחשוב על החתונה הקרבה, על הירח דבש ועל הקידום שאמור להגיע. אחר כך הרגשתי קצת רע עם עצמי.

ועכשיו, שישי בלילה, יש קצת זמן ומרווח לייסורים לשוב ולטמטם אותי. יכול להיות שבאמת הגיעו לה כמה דקות של עצב והלם, או לפחות כמה דקות יותר ממה שהקדשתי לזה. בכל זאת, את המחמאה שהיא נתנה לי אי שם ב - 1993 נצרתי להרבה יותר שנים.