הבלוג של אילון

ושוב סרט טלוויזיה אלא שהפעם מדובר בסרט טלוויזיה אוסטרלי כך שלפחות המבטאים מצחיקים כהלכה. אין ספק שבעניין מבטאים, אין מי שיכול על האוסטרלים. ב - 1946 יצא סרטו של פרנק קפרא "חיים נפלאים" בכיכובו של ג'יימס סטיוארט. כל מי שראה סדרות וסרטים אמריקאיים בימי חייו, יודע שלסרט הזה שמור מקום מיוחד בקאנון האמריקאי. סטיוארט מגלם בסרט בחור המתייאש מחייו עד שמלאך בא ומראה לו כיצד יכלו להראות החיים אלמלא הוא היה קיים. הסרט נחשב לאחד מסרטי הקריסמס הגדולים ביותר של האמריקאיים ואחד מהסרטים הגדולים ביותר בכלל. אחת מהתופעות שנשתרשו בעקבות הסרט הזה, היא סרטים על החלפת זהויות, על חיים בדמות אחרת או בסיטואציה אחרת. לכאורה מדובר במעשיות אבל כל אחד מאיתנו שוגה לעיתים במחשבות האלו וכולנו למדנו בתיכון את The road not taken. ישנם סרטים כמו "דלתות מסתובבות" או "Run Lola run" שלוקחים את התהייה הזו ומפרקים אותה לפערים של שברירי שניות וישנם סרטים שמעדיפים את המימד הפנטזיונרי דוגמת "ביג". כך או כך ישנם עשרות, אם לא מאות סרטים מהסוג הזה ו"אני עצמי אני" הוא עוד אחד מהם. 

רייצ'ל גריפית'ס מגלמת בסרט את פמלה דרורי, רווקה צעירה מצליחה אבל בודדה שנתקלת, ביום הולדתה, בתמונה של אהובה משכבר רוברט דיקסון (רוברטס). התמונה גורמת לה לתהות כיצד יכלו חייה להראות אם הייתה בוחרת להינשא לרוברט בעבר. באורח פלא, וכפי שקורה בסטים הללו, היא מתעוררת למציאות שבה היא אשתו של רוברט: מרוטה, מתוסכלת ומטופלת בילדים די מעצבנים.

האמת היא שאין בסרט הזה שום דבר שלא ראינו במאה סרטים אחרים וכך, למרות הקאסט החביב והמבטא האוסטרלי העוד-יותר-חביב, אנחנו כלואים במציאות שבה אנחנו רואים סרט שמן הסתם כבר ראינו בעבר ותוהים איך יכלו להראות החיים אם היינו בוחרים שלא לראות את הסרט. זה לא סרט רע, זה סתם סרט לא חשוב שלא מתעלה לשום מקום. שעה וחצי של פאן במגבלות הז'אנר ומבטאים אוסטרלים. באמריקנית זה היה עוד פחות מעניין.