הבלוג של אילון

הערה: את הפוסט הבא כתבתי לפני כמה שבועות. הייתי בדרך לשלוח אותו ואז משום מה המחשב לא שיתף פעולה. שמרתי אותו ותכננתי לפרסם אותו מאוחר יותר אבל כשמאוחר יותר הגיע, הסתבר שיש לי מיליון דברים לעשות (להתחתן, ירח דבש, עבודה) ועל כן, באיחור של כמה שבועות, הנה מה שאמור היה להיות המלצות לשבוע הקרוב.

שולי רנד – בן מלך שעשוי מאבנים טובות

אני יודע שזה מעט מאוחר מצידי להצטרף בהתלהבות לאהבת הרוק החסידי שהפכה לאופנתית ואפילו בלתי נמנעת לאחרונה, ובכל זאת, שולי רנד. יצא לי להתלהב מ"אייכה" עוד כשהוא יצא, אבל ההתלהבות שככה במקצת. יצא לי להתלהב מעל דפים אלה מ"האושפיזין" אבל זה היה מזמן. לאחרונה, לקראת ההופעה בקיסריה (כן, כן, גם הוא עושה קיסריה) הוציא רנד את "א'ביסלה אושר" שכשמו כן הוא, שיר חביב להפליא שמתאר בשפה מאוד מאיר-אריאלית את קשיי היום יום והשאיפה לקצת אושר (זה רק אני או שהשיר מאוד מזכיר את "עברנו את פרעה" ???). ההופעה באולפן ליגת האלופות שכנעה אותי שכדאי להקשיב לשולי רנד, אולי יהיה לו משהו מעניין להגיד, ואכן היה לו.
ההשוואה למאיר אריאל מתבקשת ולכן, שולי רנד הופך למומלץ. "בן מלך שעשוי מאבנים טובות" הוא להיט מטורף שמתאר את המאבק נגד יצר הרע. כנראה שרק אחד כמו שולי רנד יכול להגיד את הביטוי "תמיד ידע אותי בכחש לערבב" ולהישמע genuine. בהחלט מומלץ.

שי גבסו והמראות – ארגזים

תמיד הייתה לי סימפטיה לשי גבסו והמצחיק הוא שאין לזה קשר למוזיקה שלו. כלומר, הוא בהחלט זמר חביב וכותב שירים יפים, אבל הסימפטיה נבעה מדמותו הציבורית או בקיצור מההופעות שלו בטלוויזיה שיצא לי לראות (בעיקר הקסקט שהוא חבש בראיון עם סיוון רהב-מאיר, קסקט א-לה ג'ון לנון). כשם שאני לא יודע להסביר אנטי שיש לי כלפי כל מיני "כאלה מהטלוויזיה" כך אני לא יודע להסביר את הסימפטיה לגבסו. השירים זה רק התוספת והדמיון הקולי לדני רובס בכלל מוסיף לו נקודות. בגלגולו הנוכחי החליט גבסו שהא רוצה לעשות רוק. שווה לבדוק מה קרה לבוגרי העונה הראשונה של כוכב נולד שמקץ כך וכך שנים החליטו להיות רוקרים. בכל מקרה, החבירה למראות (עמרי אגמון וכו') עשתה לו טוב, וזה מהשיר הבודד ששמעתי. "ארגזים" הוא שיר שבחור לפני חתונה שר לבחורה. אני לא לחלוטין מתחבר לטקסט, אבל מבין אותו. והלחן, והמפוחית והסקסופון המחורע. בקיצור, מה נותנים לדתיים האלה לאכול שהם עושים שירים כל כך טובים ???

על הדברים החשובים באמת – חיים שפירא

מבצע של צומת ספרים. 4 ב – 100. היא קונה ארבעה ספרים אני קונה שמונה ובכל זאת, כשחוזרים הבייתה, מסתבר שהיא זו שהביאה את הספר המעניין. עוד לא הספקתי לקרוא את כולו, אבל שמונים העמודים הראשונים מספיקים כדי לדעת שזה ספר טוב. אז על מה בעצם הספר ???
כמו רבים אחרים, שפירא נטפל לרעיונות מתוך פו הדב ומתייחס אליהם ולמרדף אחרי האושר ואיכות החיים האולטימטיבית. נשמע כמו עוד ספר מסידרת "איך להיות מאושר תוך 3 שניות", אבל זה ממש לא. למעשה, כל הספרים האלו משמשים ככר לחבטותיו השנונות של שפירא. מומלץ ביותר.

ולרי (מסעדה), מחלף ינאי (ליד הפנקייק)

כמו בכל נסיעה לצפון עלתה האופציה של בית הפנקייק. אני לא יודע כמה פעמים יצא לי לאכות פרקטית בבית הפנקייק, אבל אני משוכנע שעשרות פעמים הייתי חלק משיחה בה בית הפנקייק עלה כאופציה לסעודה. ולרי, לעומת זאת - תגלית של אהבת חיי שממש במקרה ראתה את השלט – נמצאת באותה תחנת דלק ממש, בקומה שמעל צומת ספרים, ומציעה עסקיות מעולות במחיר למעלה מהוגן. בניגוד לכל מה שאתם עלולים לחשוב על מסעדה שממוקמת בתחנת דלק, מדובר במקום שנראה מעולה, ומגיש אוכל מעולה. לקחנו שלוש עסקיות, אכלנו מנות ענקיות: מרק שמנת ופלפלים אדומים, צלחת ענקית של קלמרי מעולים וחציל בטחינה וצנוברים לראשונות. סטייק פרגיות ברוטב תפוזים עם פירה מדהים, דג דניס אפוי שלם עם אותו פירה ממש והמבורגר אנטריקוט משובח עם צ'יפס. הכול יחד עם קנקן דייאט קולה ולחם עם חמאה וחמאת אנשובי עלה 225 ש"ח. היינו לבד במסעדה, המוזיקה הייתה מעולה והנוף של מכמורת היה ממכר. שאלנו את המלצרית לנה הנסעדה ריקה כל כך. היא אמרה שזה בגלל שהיה יום שני. בסופ"ש מתמלא. מומלץ ביותר.

אל תשאל – שי שטרן (ביפ)

שי שטרן היה המפיק של "חלומות בהקיציס". הוא הפיק עוד מלא תכניות טובות ורעות, אבל "חלומות בהקיציס" מהווה את נקודת ההתייחסות המשמעותית ביותר כיוון ש"אל תשאל" היא מעין גירסת המשך של  מודרנית של "חלומות בהקיציס". הרעיון העיקרי הוא האלמנט הנצלני של מרואיינים מוזרים/מיוחדים שהולכים שבי אחרי שי שטרן שלכאורה מתעניין בהם. התוספת המעניינת היא השיחות של שי שטרן עם כל מיני חברים ידוענים על התכנית עצמה והירידות התכופות על אמירה בוזגלו המפיקה (מוטיב שהתחיל עוד בימי תכנית הרדיו של שי ודרור ברדיו ת"א). השילוב הזה כולו מייצר עשרים וכמה דקות מוצלחות כששי שטרן הוא בעצם סוג של קיציס רק פחות מתאמץ. זה בעצם סוד הקסם שלו.

קפה עלמה (יהודה הימית פינת שבטי ישראל, יפו), שישי בבוקר

אני מראש אומר, אין בקפה עלמה שום דבר מיוחד, למעט הקרבה לפיס אופ קייק ולמכולת שיש לה את הזיתים הכי טובים שאני מכיר (נכון לעכשיו).
ישבתי שם בשישי בבוקר, חיכיתי לרעייתי שתחזור ממשמרת של 26 שעות  השמש הצליחה שלא להפריע לי יותר מדי. הרוח נשבה נעימות כמו שרוח של בוקר יכולה להיות לפעמים. מסביבי היה השילוב הרגיל ליפו של דמויי-אמנים, ערבים וסתם חבר'ה. איש אחד שדומה לדדי צוקר ישב בשולחן ליידי, עישן והקשיב למישהי שישבה איתו (כנראה אחותו) שסיפרה לו סיפורים על לונדון. קראתי את העמודים האחרונים בספר החדש של ג'וזף פיינדר, שתיתי שני קפוצ'ינו, אכלתי צלחת קטנה של עוגיות וחיכיתי לה שתבוא. בתכלס, זה כל מה שהיה שם, אבל זה היה הרבה. השילוב של הקפה, השמש, הרוח הקלילה והציפייה לאהובתי. אפשר להיות מאושר.

מלהולנד דרייב – הניסוי נגמר

בתחילת ימי הבלוג ואפילו קצת לפניו, נהגתי להכריח את חבריי הטובים ואת כל מי שהיה מוכן לראות איתי את "מלהולנד דרייב". נדמה לי שליעד היה היחידי שהתחמק מהעניין הזה בטיעון שהוא כבר ראה את הסרט ושירי התחמקה בגלל שהיא הייתה עסוקה בלטפל בילדים. כל השאר לא הצליחו. זה היה לי חשוב מפני שאני ממש לא הצלחתי להבין את הסרט בצפייה הראשונה ונדרשו עוד שתי צפיות כדי לרקדת למלוא עומקו. מאז ראיתי אותו עוד 13-14 פעמים בלווית אנשים אחרים. חלקם הבינו לגמרי, חלקם הבינו חלקית, חלקם אהבו אבל הרוב בקושי החזיקו מעמד.
לפני כמה זמן הושבתי את אשתי לעתיד לראות את הסרט. למעשה, בליבי גמלה ההחלטה שזו הפעם האחרונה שאני אבצע את הניסוי. 4 בבוקר, אחרי ליל שינה שהתחיל ב-9 (שילוב של עייפות סופ"ש וארוחת ערב עם יין) והיא הבינה הכול. מהתחלה ועד הסוף. היא אפילו אהבה את הסרט.
סיימנו לצפות וידעתי שזו כנראה אחת הפעמים האחרונות שאני אראה את הסרט. במשך 7 שנים הראתי את הסרט לכמעט עשרים אנשים. נדמה לי שאפילו דייויד לינץ' היוצר של הסרט לא ראה אותו כל כך הרבה פעמים. זהו, זאת הייתה הצפייה האולטימטיבית. בליווי אהבת חיי, בבית שלנו.