"בורדרטאון" הוא סרט חשוב. אני לא כותב את זה כי אני באמת מאמין בזה אלא כי אני משוכנע שיוצרי הסרט ושחקניו ממש משוכנעים שהם היו שותפים לסרט חשוב, עקרוני. סרט שבשבילו כוכבים גדולים מוכנים להוריד בדרישות השכר וסרט שבשביל הראיונות שמקדמים אותו, כוכבים שמתהדרים במראה מצודד, עוברים לבגדים המורהרים יותר ואולי אפילו מרכיבים משקפיים. לא ראיתי אף ראיון עם ג'ניפר לופז לקראת הסרט, אבל אני משוכנע שאיפשהו, בהמלך הראיונות הבלתי נגמרים ובעודה מלהגת על הניצול של החברה המקסיקנית בידי הקפיטליזם האמריקאי החזירי וכו'-וכו'-וכו', היא מצאה את הזמן לשים משקפיים ייצוגיים כאלה או לפחות ביגוד שלא יבליט את התחת (אגב, גם אחרי הצפייה בסרט אני משוכנע שהישבן המפורסם נותר כמעלתה העיקרית של לופז כשחקנית או ככל דבר שהוא).
אין לי שום דבר נגד קולנוע פוליטי או קולנוע בעל אמירה, לא כל סרט חייב להיות קומדיה אידיוטית, אבל יש לי ציפייה (או לפחות תקווה) שסרט כל כך מגויס יהיה עשוי טוב יותר. לא מהבחינה הקולנועית אבל לפחות מהבחינה התסריטאית. כלומר, יכול להיות שקיימת בעיה קשה של ניצול מצד אמריקה העשירה והשמנה כלפי מקסיקו הענייה ויכול להיות שהסכם הסחר החופשי לצד הפשיעה בעיירות שבאזורי הגבול עברו כל גבול (איזה משחק מילים...) וראויים להתייחסות. בהחלט יכול להיות. אלא שגם אם זה נכון, הם ראויים להתייחסות טובה יותר. "בורדרטאון" הוא סרט דידקטי, לא מעניין ובעיקר צפוי עד כאב.
אני מודה שיש בי חוסר אהדה לג'ניפר לופז בערך מאז ששמעתי עליה בפעם הראשונה, אבל זה רק הוסיף לחוות דעה שהייתה רעה ממילא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
