כשמשתמשים בהם נכון, השילוב של ג'ון קיוזאק, מריסה טומיי ובן קינגסלי יכול להיות נפלא, אלא שכבר על ההתחלה אפשר להגיד משהו לגבי "מלחמה (ע"ר)" שיבהיר היכן היה הכשל שהפך את הסרט הזה לבינוני-אם-לא-פחות-מזה: סאטירה פוליטית.
כתבתי כבר כמה פעמים על חוסר האהדה שלי לסרטים פוליטיים תוצרת הוליווד. אני לא מצליח להתחבר לסוג התוצרת הזה של הוליווד ועל אחת כמה וכמה כשמסווגים את זה כסאטירה. כלומר, אם האמירה הפוליטית הרגילה נגועה בצביעות וב"אמריקאיות" הרי שהסאטירה גם נגועה ברצון לאמירה כלשהי. לפעמים הוא כל כך קלוש או להיפך, דוחפים לך אותו כל כך בכוח עד שקשה לאהוב את זה.
וזה לא שאני לא מבין או מעריך את "מלחמה (ע"ר)" – בעולם עתידי שנשלט ע"י תאגידים, אפילו המלחמה מופרטת והאינטרסים שעומדים מאחוריה ומאחורי כל חיסול פוליטי הם אינטרסים כלכליים. יש כאן יותר מרמיזה למלחמה האחרונה שבה הסתבכה ארצות הברית הגדולה.
ויש כאן את ג'ון קיוזאק ומריסה טומיי שיכולים לשדרג כל סרט, אבל הבעיה היא שזה כל מה שיש. אני לא חושב שמישהו אחר זולת קיוזאק היה יכול לגלם את התפקיד של האוזר בצורה כל כך משכנעת ונכונה, אבל אפשר להגיד את זה כמעט על כל תפקיד של קיוזאק.
בקיצור, כל כך אפשר לדלג על הסרט הזה.....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
