הבלוג של אילון

אתמול פגשתי את "הזקנה במסדרון". ממש כמו מסעודה משדרות, הזקנה במסדרון היא המצאה של אנשי פרסום (בסופו של יום, אהוד ברק ואלכס גלעדי הם אנשי שיווק ופרסום, כל אחד בתחומו, כל אחד מהם מוכר לנו לוקשים באריזה נוצצת), אבל אתמול ממש פגשתי אותה.

אבא שלי עבר אתמול ניתוחון קצרצר שבמסגרתו התקינו לו צינור בקיבה.

"ביליתי" בוולפסון כמה שעות טובות בהמתנה, ועוד המתנה ועוד המתנה. זה בסדר, איכשהו התרגלתי לזה שכל מה שקשור להליך רפואי, במיוחד של זקנים שהם סיעודיים לוקח הרבה מאוד זמן. למרות שהם זקנים ויש להם פחות זמן, אף אחד לא ממהר לשום מקום.

חזרתי אתמול עם אבא שלי לוולפסון בפעם הראשונה מאז מאי 09'. אותם שבועיים טראומטיים שהולכים איתי לכל מקום. אז, עוד הייתה תקווה קטנה. המצב שלו הדרדר, אבל עוד היה מקום לקוות. כיום, זה אבוד. כיום אנחנו באים לוולפסון בשארית כוחותינו. אנחנו באים לוולפסון מתוך תקווה שההליך הזה לפחות יהפוך את הסבל שלו ליותר נוח.

האחות אמרה לנו להכניס את אבא לחדר התאוששות ששימש כנראה גם כחדר המתנה ואימא שלי ואני ישבנו וחיכינו ליד.

בפתח המסדרון של מח' גסטרו שכבה אישה זקנה. זקנה מאוד אפילו. היא הייתה כנראה אחרי הבדיקה וחיכתה לסניטר. בהתחלה לא ממש התייחסתי. אחרי כמה זמן ראיתי שאף אחד לא מתייחס. היא שכבה שם אחרי בדיקה, כנראה שגם אחרי צום ונענעה במרץ ששמור רק למי שנאבקים בשארית כוחותיהם, את המחסומים של מיטת הבית חולים. אף אחד מהצוות לא התייחס. אחרי כמה דקות עברה אחות ממוצא רוסי וצעקה עליה שתפסיק, הסניטר בדרך. עברו עוד כמה דקות ואותה אחות זעופה שוב ביקשה ממנה להפסיק, הסניטר בדרך.

הזקנה לא הפסיקה והסניטר לא הגיע. ניגשתי לזקנה וניסיתי להרגיע אותה. "זה בסדר", אמרתי לה, "עוד רגע קטן הסניטר יגיע. חבל שתבזבזי את הכוח שלך". אפילו החזקתי לה את היד, כדי שתאמין לי. היא האמינה, לדקה אחת או שתיים אבל אז חידשה את הנענועים. שלחתי את אימא שלי לזקנה, גם זה לא עזר. אני חשב שהדבר המזעזע ביותר הוא שלאורך כל הזמן עברו במקום אנשי הצוות ואף אחד לא התייחס. לא מתוך אכזריות, אלא מתוך הרגל. מתוך הבנה שכלום לא עוזר.

נזכרתי במאי 09', נזכרתי איך התרוצצתי במסדרונות של הבית חולים בחיפוש אחר סניטר שיעזור לי עם להעביר את אבא שלי מהכיסא גלגלים לרכב. עד שמצאתי כמעט פרחה הנשמה ובסופו של דבר הגיע איש גס רוח שלא התחשב בדמנציה של אבא שלי ולא התחשב בכלום. מעטים הם המקרים בהם אני מייחל ומקווה שאלוהים ישלם למישהו על ההתנהגות שלו. זה אחד מאותם מקרים. אלמלא נהג האמבולנס הפרטי שנקלע למקום, אולי אבא שלי ואני עוד היינו מחכים עד עכשיו שמישהו מצוות ביה"ח יואיל ויעזור לנו.

בינתיים הזקנה עוד נענעה את המחסומים. אימא שלי ניגשה לאחיות, בהתחלה בנחמדות ואח"כ באסרטיביות אבל הסניטר לא הגיע. אחת מהאחיות שעברה במקום (נדמה לי שהיא היחידה שלא דיברה רוסית) ביקשה מאחות אחרת שתסביר לה ברוסית שהסניטר תיכף מגיע. האחות השנייה, בלי להסיר את הפלאפון מהאוזן צרחה מקצה המסדרון "הוא מגיע הוא מגיע". בלי לדעת למי או למה היא צועקת ובלי לברר אם הוא באמת מגיע. אגב, הזקנה מדברת עברית מושלמת והיא בכלל לא ממוצא רוסי. אפילו לא קרוב.

בסוף הגיעו שני הנכדים של הזקנה ולקחו אותה לאן שהיה צריך. הסניטר בטח לא הגיע עד עכשיו.

אני יודע שהטקסט הזה נשמע כמו בדיחה. כמו טקסט פופוליסטי, אבל אני נשבע שהוא קרה באמת. בדיוק כמו שאני מתאר אותו.

ואני גם יודע שזה נשמע כמו כתב אישום נגד האחיות בביה"ח או האחיות במח' הספציפית ההיא, וזה ממש לא זה. אני גם לא יוצא נגד ההנהלה של ביה"ח ואתם יודעים מה, אפילו לא נגד הסניטר שלא הגיע. זה אפילו לא טקסט שקשור לחדר המיון בברזילי שנמצא בכותרות. זה לא.

אני יוצא כנגד המצב. כנגד הסיטואציה הזאת. כנגד חוסר האונים שמאפיין את כל העיסוק בבריאות בארץ, על אחת כמה וכמה בבתי החולים.

כנגד זה שבאמת אין סניטר. באמת ובתמים אין מי שייקח את המיטה ובה הזקנה ממח' גסטרו למח' פנימית כזו או אחרת. אין, פשוט אין.

אני לא יכול שלא לחשוב על כל אותם צעירים (חרדים, חילוניים, מכל סוג ומכל מגזר) שלא משרתים בצבא. כל אותם אלה שכן יכלו להיות שם ולקחת את הזקנה למח' פנימית. ואני יודע שזה פופוליסטי, שזה קל מאוד לעבור חוויה מזעזעת ולהגיד "חייבים לחייב אותם בשירות לאומי" וכיו"ב, אבל באמת חייבים. הזקנה במסדרון היא אימא שלנו וסבתא שלנו ודודה שלנו וסתם זקנה זרה שהאנושיות הבסיסית ביותר מחייבת אותנו לדאוג לה. ולפעמים היא לא זקנה אלא צעירה או צעיר או כל דבר אחר.

סוף דבר: יוצא לי לעבור הרבה ליד וולפסון. אין מה לעשות, הדרך מיפו לחולון עוברת ליד וולפסון. באחד הערבים, בעודי נוסע במקום עם אשתי, כמעט שעלינו על מי שעבר את הרמזור באדום. או בקצה האדום. זה היה אותו סניטר. אותו כלב בן כלבים שטלטל את אבא שלי כמו שק תפודים והתנהג אלינו באופן הבזוי ביותר באחד הרגעים הקשים ביותר שלנו.

זהו. אין המשך. לא הייתי דורס אותו ואני לא מצטער שלא דרסתי אותו. אסור לדרוס אף אחד, גם אם זה אותו סניטר עלוב. גם זה אנושיות בסיסית.