הבלוג של אילון

בואו רק נגיד, בזהירות המתבקשת, שהמיניות של יהודה פוליקר לא הייתה בדיוק חידה קשה לפיצוח. כבר לפני שמונה שנים שמעתי (במסגרת שיחת סלון, בתקופה שבה עוד היתי חלק משיחות של אנשי סלון עם ליצני סלון) מצד בחור שחבר ומבין בקהילה הגאה שפוליקר עומד לתת ראיון חושפני ביותר בידיעות אחרונות. יכול להיות שהוא היה לקראת אלבום או לקראת עניין כזה או אחר והנושא עלה.
כבר אז, איש מהנוכחים בסלון לא הופתע לשמע אזכור שמו של פוליקר בהקשר הזה. כולם ידעו, כולם דיברו, אפילו אימא שלי ידעה. ובכל זאת, כצרכנים לתקשורת צמאת דם, חיכינו לרגע שהוא ייעשה את הצעד הזה. מבין רשימת אלו שעדיין חוסים בצילו של הארון המיתולוגי, פוליקר הוא קליבר רציני. כמעט כמו אותה בדרנית ידועה ואותה זמרת ידועה לא פחות.
לפני קרוב לשנה, גל אוחובסקי/איתן פוקס הוציאו בכוח את יהודית רביץ מהארון. שוב, לא מדובר פה בהפתעה מרעישה, אבל הדרך שבה זה נעשה עוררה בי אי נוחות. אני סטרייט לחלוטין כך שחלילה לי מלהתערב בענייניה הפנימיים של הקהילה, ובכל זאת, אני מניח שיהודית רביץ שבחרה שלא להתעמת פומבית עם העדפותיה המיניות ובחרה לשמור את סודה לעצמה, הייתה ראויה להישלף מהארון בצורה נעימה יותר.
אני חייב להודות שהציפייה שלי ל"דברים שרציתי לומר" של טלי בן עובדיה היה יותר במישור הסקרנות. הייתי סקרן לראות איך נראה צעד כזה שבוחר לעשות זמר מוביל ומשמעותי כל כך. איך בן אדם שחי שנים רבות כל כך באור הזרקורים עושה את הצעד המשמעותי כל כך של ויתור על סוד שמלווה אותו לאורך שנים כל כך ארוכות. במובן הזה, בהחלט היה מעניין.

אלא שהצהרה בומבסטית לא נשמעה. פוליקר אמר מה שאמר ובעיקר לא אמר את מה שלא אמר ויצר הסקרנות שלנו נותר כשחצי תאוותו בידו של פוליקר. זה בסדר גמור. הוא לא חייב לנו כלום. בסחר החליפין הזה שבצידו האחד פוליקר שמעוניין לקדם את האלבום החדש (שהביקורות בינתיים מהללות) ובצד האחר הסקרנות שלנו והרצון שלנו "לראות קצת דם" כלומר הצהרה משמעותית מצידו של פוליקר, יצא פוליקר כשידו על העליונה. התכנית בערוץ 10 יחד עם הכתבות בעיתון והשירים ברדיו מספיקים כדי לקדם את האלבום. ויכול להיות שפוליקר הגיע לסוג של שקט ושלווה. לא מבחינת עצמו, לזה כך נראה הוא לא יגיע לעולם (ואני מסתמך בעיקר על הדמות שהציג פוליקר בפנינו אמש), אלא מבחינת מעמדו הציבורי ומבחינת שיתוף הציבור הרחב בחייו הפרטיים.

אגב, במידה וזה לא הובן עד עכשיו, מאוד אהבתי את הסרט/תכנית של טלי בן-עובדיה. נעים לי לראות אמנים בסדר הגודל הזה נחשפים בחייהם האמיתיים, גם אם לא הייתה כאן הצהרת עצמאות בומבסטית של יהודה פוליקר. העדפותיו המיניות לא משפיעות על יחסי אליו כיוצר ומבצע. זה לא משנה לי הרבה, ובכל זאת, הייתה בי התאווה לראות אותו נחשף. לראות אותו מכריז קבל עם ועדה את מה שהוא בחר לשמור לעצמו (שוב, באופן יחסי). זה לא קרה, אבל זה לא מפחית כהוא זה מעוצמת הסימפטיה שאפשר לחוש לפוליקר שגדל בצל הטראומות הנוראיות של הוריו.

יש בכל זאת דבר אחד שהיה לי מוזר בכל הסרט: בפעם הראשונה שראיתי את "בגלל המלחמה ההיא" נדהמתי לגלות שפוליקר סובל מגמגום. כשהוא הוציא את "גם אני רוצה" נדהמתי עוד יותר להיזכר שפוליקר סובל מגמגום. פוליקר הצליח להיפטר מהגמגום לאורך השנים ועל כך הברכות, אבל אפילו אני, לא זכרתי עד כמה הדיקציה שלו מוזרה, בעיקר באות ש'. הוא לפעמים נשמע כמו יהודית גלותי או כמו חיקוי לדמות של "לופו" של יהודה ברקן (סתם ככה מחשבה תועה שעברה לי בראש במהלך הצפייה...)