הבלוג של אילון

למרבה הצער, קריאת הספרים שלי בשנים האחרונות הפכה לספורדית. כל כך הרבה כדורגל מסביבי ולפעמים אני שוכח כמה שאני אוהב לקרוא. לפעמים הקריאה היא אפילו לא רציפה בתוך הספר עצמו. את "אשתו של הנוסע בזמן" התחלתי שלוש פעמים עד שממש הצלחתי לקרוא אותו (והיום אני מחשיב אותו לאחד הספרים המהנים שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות) וגם את "חידת מותי" שסיימתי לפני כמה דקות, התחלתי לפני שלושה שבועות, אם לא יותר. לא הייתי כותב על זה, אלמלא סיימתי אותו בפרץ קריאה של כמה שעות. זה לא בהכרח מעיד על איכותו של הספר, אלא מעיד על כמה שרציתי להתחמק ממלאכת ניקוי הארון במרפסת שלקחתי על עצמי היום בבוקר....

את שמונים העמודים הראשונים בספר קראתי בתשלומים, כל פעם קצת ובמשך שלושה שבועות לפחות. את שאר הספר קראתי בזמן שעבר מאז שחזרתי מהסניף דואר והצאתי את כל תכולת המדף בארון ועד עכשיו (ואני יודע שניקוי ארונות, קריאה ממושכת ובעיקר הליכה לדואר מעידים על סדר יום של פנסיונר ולא על חיים של גבר בן 34).

בכל מקרה, סיימתי את "חידת מותי" של אמנון ז'קונט (איזה שם משפחה מגניב זה "ז'קונט") והתחשק לי לכתוב עליו. יותר מדי רגשות מעורבים בסוף של ספר הם סיבה טובה לכתוב עליו בבלוג. אני חושב שהמקור של הרגשות המעורבים נטוע בעובדה ש"חידת מותי" הוא ממש הגירסה הציונית לצופן דה וינצ'י. פרופסור ידען ואידיאליסט, בחורה סקסית, תככים אקדמיים ובעיקר חיפוש אחר אלמנט מיסטי מסתורי כל כך שמציאתו, ואפילו עצם החיפוש אחריו מעמידים בסכנה את היהדות/הנצרות/האיסלם/whatever.

אני לא אתפלא אם יתברר שעוד במהלך קריאת צופן דה וינצ'י חשב אמנון ז'קונט לעצמו "מממ....מעניין מה יכולה להיות המקבילה היהודית לגביע הקדוש ???" חשב וחשב וחשב וחשב ובסוף הבריקה בו ההכרה "החיפוש אחר החושן". וכך, טווה ז'קונט את הגירסה הישראלית לצופן דה וינצ'י.

לרוברט לנגדון הוא קרא גדעון לוריא ובמקום מומחה לתורת האיקונוגרפיה הוא הפך אותו לפרופסור להיסטוריה. סופי נווה/ויטוריה ווטרה/קת'רין סולומון הפכה להילה אסולין (אבל לא איבדה במאום דבר מהסקסיות שלה ומיכולת המשיכה שלה על גיבור הספר) פריז/רומא/וושינגטון הפכו לירושלים והגביע הקדוש הפך לחושן של הכהן הקדוש. אולי החמצתי השוואה אחת או שתיים, אבל זה בסדר, אני לא רוצה להמשיך בספוילר.

הנקודה היא שדי נהנתי מחידת מותי. ולמה לא בעצם ?

הרי את "צופן דה וינצ'י" אהבתי מאוד. קראתי אותו אפילו בפעם השנייה (ונדמה לי שגם בפעם השלישית). עם כל המודעות וההבנה שמדובר בהרבה ממבו-ג'מבו, הספר עצמו כיפי וזורם ומותח ולפעמים כיף להתפלפל בלי לחשוב על כמה טפשי זה. כשם שכולנו חוטאים בריאליטי כזה או אחר או גרוע מכך, טלנובלה, כך גם מענג לקרוא ספרים של דן בראון ולחשוב על האמיתות שמאחוריהן (קלושות למדי, אני יודע).

ואם כבר רוברט לנגדון הוא גדעון לוריא ופריז היא ירושלים מאז למה שדן בראון לא יהיה אמנון ז'קונט ??? הרי סיכמנו כבר שז'קונט זה שם הרבה יותר מגניב.

ובקיצור, כל מה שאני רוצה להגיד הוא שלאוהבי הז'אנר זה בהחלט יכול להיות ספר נעים ונחמד, מותח ומסקרן. לא הייתי בונה עליו תלי תלים של תיאוריות ואפילו לא הרבה פחות מזה. אני מניח שגם הוא עתיר ממבו ג'מבו (אגב, נדמה לי שז'קונט יהיה הראשון להודות בזה). יש לי חבר בשם ליעד והוא המומחה שלי לענייני תנ"ך וארץ-ישראל. אם הוא לא היה כל כך עסוק, הייתי מבקש ממנו לקרוא את הספר ולקטול אחת אחרי השנה את התיאוריות שיש שם או לפחות שיצביע על הקלישות שבעלילה. אבל את כל זה הייתי עושה אחרי שהייתי נרגע מההנאה שבלקרוא ספר מתח במשך כמה שעות ברציפות. מההנאה שיש ביום חופש שלא נועד לסידורים ובעיקר, מההנאה שיש כשלא חושבים על תכולת הארון שעוד צריך להחזיר למקום.