הבלוג של אילון
"אין כמו עכשיו בשביל לדעת כמה פעם היה טוב" (חבר של עידן עמיאל) |
| 7/2003
הבלוג שלי ואני
כל הקטע הוא בעצם עניין השקיפות.
כשהתחלתי לכתוב את הבלוג שלי (וכפי שניתן לראות עדיין לא התמכרתי לגמרי לעניין הזה) היה ברור לי שלא אופיע בבלוג תחת שמי האמיתי ושלא אפרסם תמונה. וזה לא שאני כל-כך מכוער ו/או מפורסם שאני מוצא צורך להסתתר אלא שרציתי לשמור את הבלוג הזה לעצמי. עד עכשיו הצלחתי. איש מחבריי הקרובים לא יודע שאני כותב בלוג ואני מקווה שאיש גם לא ידע. לא ציינתי דבר על מקום העבודה שלי או על החיים שלי ואין פה שום פרט מסגיר.
ולמרות כל זאת, ולמרות העובדה שבקושי כתבתי כמה פוסטים עד היום, אני מוכה בתחושה של חשיפה שהיא לחלוטין חסרת פרופורציות למציאות. כבר כשכתבתי את דבריי הפתיחה הנחתי שכל אחד מבאי הבלוג הספציפי הזה, יוכל לתאר לעצמו איזה סוג אדם אני ואיפה אני גר ומה אני עושה. אין לי מושג למה.
אולי כי אני מרגיש שקוף. במשך שנים ארוכות התייחסתי לעצמי ככזה. ואני לא מתכוון לשקוף ברמה שאף אחד לא שם לב כשאני נכנס וכו'. אני מתכוון לשקוף שרואים דרכו. שלא יכול להסתיר דבר כי הוא כל-כך חשוף וגלוי ומובן. ממש Text book. זה קטע מאוד לא ברור. כל הזמן הייתי צוחק בנוכחות אחרים על בעיות אלו ואחרות שקשורות בחיים שלי והייתי בטוח שאותם אחרים (שבחלק ניכר מהמקרים היו אנשים שהכירו אותי היכרות שטחית, אם בכלל) מבינים מראש על מה מדובר כי אני מקרין את אותן תכונות בעייתיות. רק לאחרונה, קרוב לסוף החלק הטוב של שנות העשרים לחיי הבנתי שזה לא ככה. לא כל בנאדם או בתאדם שמסתכל עליי יודע על התסכולים, הבעיות, הפוטנציאל, החלומות, הכוונות, הכשלונות, האכזבות, הפחדים, הדמעות. אני לא כל-כך ברור מאליו.
יכול להיות שאני לא כל-כך מעניין אבל אני בטח לא ברור מאליו.
אני יודע שיש כאן בליל של כל מיני רעיונות שבראש נשמעו הרבה יותר טוב. השעה המאוחרת, חוסר המיומנות בפוסטים (הא לכם תירוץ מובחר!) והלחות המעיקה, כל אלה חברו יחדיו, כדי לטשטש כל רעיון קונקרטי שרציתי לחלוק עם האומה.
לילה טוב יקיריי
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
