ככל שהזמן עובר, אני מוצא שהזחיחות הקבועה שבה מתנייד גל אוחובסקי מטרידה אותי. היה לי חבר שחש את אותו דבר כלפי יאיר לפיד. שביעות הרצון העצמית הזו של גל אוחובסקי היא יותר מדי לרשעות הטבועה בי. ישנם קטעים ב"ללכת על המים" שבהם ממש ניתן לראות את אוחובסקי מחייך מבעד לתסריט ואומר לעצמו: "יא אללה, איך שיחקתי אותה". זה מאוד עצוב ששביעות הרצון של אוחובסקי היא הדבר הראשון שעולה על דעתי לאחר הצפייה ב"ללכת על המים" כי בסה"כ, מדובר בסרט שווה בהחלט שראוי (לרוב) למחמאות להן הוא זכה. יותר משזה מעיד על אוחובסקי, זה כנראה מעיד עליי, אבל אני כרגע לא הנושא.
אוחובסקי (תסריט) ופוקס (במאי), זוג בחייהם הפרטיים, יודעים לייצר באזז סביב עצמם. "ללכת על המים" עוד לפני שיצא נחשב לסרט מדובר. השילוב בין התסריט של אוחובסקי (ובכלל זה גם בחירת הפסקול) וההקפדה של פוקס כבמאי מוכיחים את עצמם ולא בפעם הראשונה. התמה ההומואית חוזרת על עצמה גם כאן אבל פה היא מוגשת בשילוב של משברי הדור השני לשואה, מדיניות הבטחון של ישראל, הכיבוש, ת"א, הקיבוצים ופסיכולוגיה של אהבה ושנאה. את כל התבשיל המבעבע הזה מצליח פוקס להגיש, כמו תמיד, בסטייל הכי נקי שאפשר. בכלל, פרוייקטים שבהם מעורב פוקס, תמיד ניחנים בהרבה סטייל: שירת הסירנה ופלורנטין למשל. פשוט יש לו את זה. הוא גורם לים המלח להראות טוב כפי שהוא לא נראה מעולם ואפילו את גרמניה הוא בטח מצלם טוב יותר מבמאים גרמניים. באווירה שכזו, אפילו הביצוע ל"סינדרלה רוקפלה" המאוס מצליח להישמע מתוק להפליא. אין ספק שהשילוב בין אוחובסקי ופוקס עובד מצויין. זה לא אומר שלסרט אין פגמים. לפרקים מצאתי אותו משעמם ונגרר. זה מאוד לא בריא, לאבד עניין בגיבורי הסרט בעודך צופה בו. ובכ"ז, בסה"כ הכללי, "ללכת על המים" בהחלט שווה צפייה. בעיקר, הוא עוד הוכחה לאפשרויות ולפוטנציאל הגלום בתעשיית הקולנוע הישראלית. כשהיא במיטיבה, היא יכולה להנפיק מוצרים שווים בהחלט, דוגמת "ללכת על המים".
אשכנזי, אגב, ענק כתמיד !!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
