הבלוג של אילון

קלישאת כדורגל, אחת מהמפורסמות שבהן, אומרת שקבוצה אי-אפשר להחליף. הקבוצה שאיתה התחלת את המסע הארוך והמפרך כאוהד כדורגל, היא זו שתלווה אותך לאורך כל ימי חייך. והאמת, ברוב המקרים זה נכון. אם התחלת עם הפועל ת"א בגיל צעיר, עד יום מותך תאכל מרורים ותסבול השפלות מדי דרבי אבל תישאר אדום. אין מה לעשות. אבא אדום, אתה אדום וגם הילדים שלך (עם קצת מזל) יהיו אדומים. עד כאן הכול טוב. אלא שאני הצלחתי להפר את הקלישאה הזו. אמנם לא עברתי למכבי ת"א (ואני מצהיר בזאת שביום שבו יקרה דבר שכזה אתם מוזמנים לירות בי מיידית) אבל החלפתי קבוצה בספרד. ככה פתאום.

אבא שלי העריץ מאז ומתמיד את ריאל מדריד. כשהוא היה צעיר, בימי עלומיו ברומניה, יצא לו לראות אותם משחקים ומאז הוא אוהד. אמנם באופן לטנטי אבל אוהד. חוצמזה, פושקש הגדול שיחק שם וריאל הייתה (ועודנה) הקבוצה הגדולה ביותר באירופה. וכך, כמי שירש מאביו את האהדה המייסרת להפועל ת"א, ירשתי גם את ריאל מדריד (ואת ליברפול וארסנל והנטייה להשמנה אבל זה לא קשור כרגע). עד לפני שנתיים זה עבד מצויין. באמת ובתמים אהבתי את ריאל והיו לי סיבות טובות. לפני שידעתי שריאל הייתה הקבוצה של הגנרל פרנקו (שהיה רודן וכאלה) היה לי קל מאוד לאהוד אותם. ואפילו פרנקו הגדול והנורא לא הצליח להניא אותי. לריאל היו שחקנים מעולים דוגמת אמיליו "העייט" בוטרגניו והוגו סאנצ'ז המקסיקני ועוד כהנה וכהנה כוכבים. כמובן שהאהדה לריאל הביאה איתה איבה לברצלונה. ככה זה בחיים, או כפי שרוב גורדון אמר לחברתו (בהקשר אחר לגמרי): " זה כמו שתגידי שבנוגע לסכסוך במזרח התיכון, את תומכת בישראלים ובפלסטינאים". אין מה לעשות. איבה לקבוצה יריבה, אגב, היא הרבה יותר קלה מלאהוד קבוצה מסויימת. כנראה שבמצבי הנוכחי בחיים אני מתחבר ביתר קלות לאיבה. ניחא. זה היה המצב. עד שהגיעה שיטת "הגלאקטיקוס והפאבונצ'ים".

משמעותה של השיטה הינה שריאל מדריד הגדולה, תיבנה בעיקר על שחקני בית (דוגמת פרנצ'סקו פאבון ולהלן: הפאבונצ'ים) ומאידך היא תמולא בכוכבי-על (דוגמת: זידאן, פיגו, אוואן, רונאלדו וכו'). בהתחלה השיטה הזו עבדה. כשזידאן, פיגו, רוברטו קרלוס וראול היו הגלקטיקוס היחידים, ריאל נראתה כמו קבוצה עמוסה בכישרון שנתברכה בשוער חזק במיוחד (קסיאס המהולל) אלא שעם הבאתם של רונאלדו (שחקן ענק תרתי משמע), בקהאם (שטוב למכירת חולצות וקליפסים ופחות לכדורגל), אוואן (שבשביל תרומתו הנוכחית זה היה ממש פשע לגזול אותו מליברפול) מוריינטס (למה שיהיה לו טוב במונאקו אם אפשר לייבש אותו על הספסל במדריד) ווולטר סמואל (לאיש עם תסרוקת כזו אסור לבוא בין בני אדם) הקבוצה הפכה לעדר של פרימדונות שמציג כדורגל טוב מכוח האינרציה (כי בכל-זאת, אי-אפשר לשים כ"כ הרבה שחקנים טובים ביחד בלי שיצא מהם שום דבר) ובעיקר לקבוצה שקשה לי למצוא לה הגדרה אחרת למעט "גועלית". קבוצה שלא מנצלת את הכשרון שלה ועמוסה בפרימדונות שלא עושות הגנה ונראות כאילו הן עושות טובה. קבוצה שאוכלת את מאמניה ומהווה דוגמה מיידית להשפעה הרעה שיש לכסף. כמי שעסוק בלשטום את מכבי ת"א-כדורסל (אמנם מסיבות שונות אבל עדיין מדובר בקבוצה שמתקיים בה מודל הכוכבים של ריאל)  פשוט הפסקתי לאהוב את ריאל. זה מהצד האחד. מהצד האחר עברתי לברצלונה. פשוט ככה. זה לא שברצלונה לא משתמשמת בכסף האדיר שעומד לרשותה אבל לפחות היא עושה בו דברים טובים. האהדה שלי לקטלונים החלה ביום שבהו הם החליטו לדפוק את השיטה ולשחק את אחד ממשחקי הבית שלהם ב - 00:05 (בעקבות חילוקי דעות עם ההתאחדות הספרדית). קבוצה עם כזה חוש הומור וחדווה ראוייה לאהדה. חוצמזה יש להם את רונאלדיניו. אינ לא חסיד של הכדורגל הברזילאי ולא מתרשם מכל הברזיליאנה הזו בכדורגל ובכ"ז קשה שלא להתלהב מהכדורגל כשרואים את רונאלדיניו משחק אותו. אולי בגלל מבנה הפרצוף ואולי בגלל האופי הטוב שלו, הוא תמיד מחייך. תמיד נהנה ותמיד, אבל תמיד, גורם לקהל להנות. הוא באמת כדורגלן השנה והוא נעדר את השחצנות שמאפיינת את ת'יירי הנרי הענק לאחרונה. הוא פשוט מקסים וכיום, הוא השחקן האהוב עליי בעולם. בשבילו עברתי לברצלונה וכנראה אשאר שם. כל עוד העגלקטיקוס עסוקים בלמכור פוסטרים אני בכחול-אדום. 

רונאלדיניו משחק כמו שהוא מחייך. עם כל הלב.