הבלוג של אילון

ביוני האחרון טסתי לארצות הברית אחרי שנתיים שלא הייתי שם. התירוץ הרשמי היה יום ההולדת הארבעים של אחי יחידי אבל הייתי זקוק למנוחה.

אחרי שנה כל כך קשה ועמוסה לטוב ולרע (התחיל רע נמשך טוב) הייתי חייב מנוחה. אז טסתי.

מכתב שקיבלתי למייל הפרטי שלי מהבוס שלי אחרי ארבעה ימי חופשה הרס לי את החופשה כולה. במקום להנות מאחי והנכדים התחלתי לנהל שיחות בלתי נגמרות על "מה יהיה" כשאחזור ארצה. אם לנהל שיחות, אז בנסיעה לילית לאורך כביש 73 שנמצא ממש ליד הבית של אחי, אבל בכל זאת, חופשה-מנוחה וכו', לא ממש יצא מזה.

חזרתי למצב בעייתי בעבודה. מצב שהפך מהר מאוד למצב כמעט בלתי אפשרי בעבודה. נאלצתי להמשיך ולמלא את התפקידים שמילאתי, אבל עם הרבה פחות מוטיבציה. ובכל זאת עשיתי כמיטב יכולתי. אחרי כמה זמן אמרתי לאשתי אהובתי שאנחנו צריכים חופשה. הפור נפל על אילת. הזמנתי מקומות חודש לפני ובמשך חודש לא יכולתי להפסיק לחשוב על עצמי נוסע במדבר שאני כל כך אוהב ובסופו של דבר מניח את הראש על כסא הבריכה באורכידאה.

היה נפלא, אבל יש משהו בחופשות האלה שלא תמיד מאפשר לך להירגע. העייפות, הצורך הבהול במנוחה, מבחר האטרקציות שמסביבך. מה שזה לא יהיה, חזרתי בתחושה שאני זקוק למנוחה נוספת. בניתי על החג הזה. ארבעה ימים רצופים של מנוחה.

הבטחתי לעצמנו שנקום מאוחר בכל יום, ננוח, נקרא ולא נעשה כלום. הסיכום של החג הוא בארבע ארוחות משפחתיות, אירוח קצר של גיסתי אצלנו, עוד גיחה לחוף הים עם אשתי, חמותי ובת דודתה וגרוע מכל, חתיכת עוגת שוקולד חמה ענקית שאכלתי לפני כמעט-שעתיים ושעדיין שואבת לי את כל הדם והחמצן מהגוף. ללא ספק, חג כדבעי.

ב-22.9 העירייה יוצאת לחופש סוכות. חול המועד. אני בונה על הימים האלה בטירוף. מבחינתי, זה הצ'אנס האחרון להתבטל. הצ'אנס האחרון בהחלט.

פעם הייתי אלוף העולם בללכת בטל. אני מביט בדור הצעיר שיורש את מקומי בהליכת בטל ואני יודע שעדיין יש לי מה למכור. מה שהם עוד לא יודעים בללכת בטל, אני מקווה שלא שכחתי. בסוכות נגלה.