הבלוג של אילון

התלבטתי ביני לבין עצמי האם ראוי לכתוב על שמעון גרשון שהודיע הערב על פרישה מכדורגל עקב מום שנמצא בליבו. מצד אחד, שמעון גרשון אחראי לכמה רגעים מאוד מרגשים שעברו עליי ובעיקר לפנדל ההוא שהביא את הגביע להפועל ת"א בשנת 99'. מהצד השני, שמעון גרשון עזב את הכול בשביל הכסף של גאיידמק ועבר לבית"ר וזה בערך הדבר השני הכי גרוע שהוא יכל לעשות (הדבר הראשון הוא כמובן לעבור למכבי ת"א).

החלטתי לכתוב כמה מילים יפות. להוקיר את האדם שעד מאי 2006 היה חלק חשוב בקרובת המשפחה הזאת שנקראת הפועל ת"א. החלטתי לזכור שאת השנים היפות באמת, הוא עשה בהפועל ת"א. לזכור שהפאזה שלו בבית"ר ירושלים הייתה מבחינתי כמו הצגה של שחקן תיאטרון. בלב הוא אדום אבל בפרנסה הוא בלם בבית"ר ירושלים. אפילו מוני הראל (יו"ר מפוקפק-משהו אבל אוהד מסור) אמר שהוא היה עובר לבית"ר עבור הכסף של גאיידמק. ואם מוני הראל כל כך סלחן למה שאני אכעס (אולי כי המעבר של גרשון חסך להראל כמה מאות אלפי דולרים...)

כמעט מתבקש להזכיר את העובדה שאנחנו נמצאים לפני יום הכיפורים. יום של מחיקת חובות, התעלמות מהחטאים ומירוק החיים כולם. אבל לי דווקא יש הקשר כרונולוגי אחר. כמה מוזרה ומדהימה העובדה ששמעון גרשון של ימינו אנו הוא שחקן שפורש בדיוק כשבית"ר נמצאת במקום האחרון, 0 נקודות משלושה משחקים ועיקר האש מופנית לשחקנים הותיקים. נכון שגרשון פורש בגלל בעיות בריאות (וכל מי שדורך על הדשא של טדי באופן קבוע יכול רק להצטמרר מהעובדה שבאותו מקום ממש מני לוי הפך לצמח לפני שמונה שנים וגם זה בגלל בעית לב שלא טופלו בזמן), אבל איכשהו גרשון של בית"ר הוא גרשון שכזה. גרשון של הפנדל הלא-יאומן-ההוא שהוא בעט לשער של מכבי חיפה (יש סיכוי שהכדור עוד מתגלגל לשם as we speak). גרשון ההוא מ"פוצ'ימו גרשון ???" המדהים של גאיידמק ושמעון גרשון ששיחק את המשחק של להיות כדורגלן, אבל כנראה שהמדים של בית"ר היו כבדים עליו מכל הכסף שהוא היה צריך לסחוב. אם מתאמצים מעט ממש אפשר לדמיין את גרשון מכשיל את האוסטרי ההוא (במהלך שהוביל לשוויון המרגיז של הרצוג ברמת גן) או אפילו כובש את השער העצמי בסן-סירו, במדים של בית"ר. את הדברים הרעים הוא עשה במדי בית"ר. הדבר הרע היחידי שהוא עולל במדי הפועל ת"א היה ההחלטה שלו לעזוב את הקבוצה.

אתמול, רגע לפני ההופעה הראשונה של הפועל ת"א בשלב הבתים של ליגת האלופות, חזרתי ליו טיוב כדי לראות את הדרמה שהביאה להפועל את האליפות בחודש מאי האחרון. אני יכול לראות את זה עוד מיליון פעמים ולהמשיך לכסוס ציפורניים (וירטואלית) בהמתנה לתוצאה מבלומפילד. אני מודע לזה שהעיניים שלי נוצצות בסוף ואני יודע שאם אני אתן לזה לקרות, אולי דמעה קטנה תגלוש. כבר מזמן הפסקתי לנתח את ההשפעה המוזרה שיש לקבוצה הזאת עליי ועל מפלס הרגש שלי. המשפחה והקרובים כבר למדו לקבל את זה. במקריות מדהימה, ערב לפני הודעת הפרישה הכפויה, גיליתי שבעת השער של זהבי, השער המדהים ההוא, שער האליפות, שמעון גרשון היה היחידי מהגנת בית"ר שממש ניסה למנוע את השער. הוא זה שגלש לרגליו של זהבי ומי שעוקב אחרי כל המהלך יכול לראות את גרשון רץ מצד אחד של תיבת החמש לצד שני בניסיון למנוע את השער. זה יותר ריצה ממה שהוא עשה בכמה עונות בבית"ר. ובכל זאת זה לא עזר לו. הדבר האחרון שנזכור מגרשון השחקן הוא הריצה הזאת. הניסיון למנוע מאוהדי הפועל ת"א את האושר הגדול. זה ספורטיבי, אבל אם זו רוח הספורט, למה כל השחקנים האחרים מטיילים שם סתם.

מי שרואה את הפועל תל-אביב של התקופה הנוכחית, אולי מתקשה להבין את התסכול של אוהדי הפועל במשך שנות התשעים. כמעט כל האליפויות הלכו למכבי חיפה, בית"ר ירושלים ומכבי ת"א. וזה לא התסכול של לראות את היריבים שמחים. לזה אפשר להתרגל. התסכול האמיתי היה לראות עד כמה הפועל ת"א הייתה לא רלוונטית. עד כמה הפועל ת"א נכנעה כמעט בכל דרבי ועד כמה הקבוצה לא הייתה פקטור בכלום. אפילו קרן האור היחידה של שנות התשעים בהפועל ת"א, חיים רביבו, נמכרה למכבי חיפה. היה מאוד לא נעים לראות את אלון חזן, אלון מזרחי, דוד אמסלם ויוסי אבוקסיס עושים חיל בקבוצות אחרות בלי לחשוב על זה שבשלב מסוים הם עברו אצלנו. בכל מקרה, הפנדל המופלא ההוא של שמעון גרשון, הפנדל שהוא בעט בקור רוח ששמור לשחקנים גדולים באמת, הפנדל ההוא שהביא להפועל ת"א את הגביע של 99', היה כשלעצמו סיבה מספקת לכתוב על גרשון. להוקיר את פועלו. אני לא מדבר על הדאבל ב-2000 ועל המסע המופלא באירופה. זה כסף קטן. הגביע של 99', התואר הראשון מאז הירידה המבישה, זה היה רגע גדול. רגע שכל כולו גרשון.

קריירה של כדורגלן נמשכת 15 שנים במקרה הטוב ובהמלכה הוא אמור להרוויח כמה שיותר. שחקנים ברמה עולמית מתעסקים בגביע העולם או בצ'מפיונס, שחקן אחר מתעסק בכסף. יש לו 15 שנים נתונות להניח את התשתית לקריירה העתידית שלו כספר, בעל פיצריה או מאמן כושל. שמעון גרשון הוא לא אף אחד מאלה. הוא קוהרנטי, נאה ובעל תדמית נקייה. ובקיצור, לו אני איציק זוהר, אני מתחיל לדאוג. יש כוּסית חדשה בשכונה.

פגשתי את שמעון גרשון פעם אחת בחתונה של החבר-הכי-הטוב-שלי. אבא של הכלה קשור להנהלת הפועל ת"א ושמעון גרשון בא לתת כבוד בתור נציג הקבוצה. זה היה במרץ 2006. חודשיים לפני המעבר לבית"ר. מרץ 2006 שבו גאיידמק רצה לקנות את כל מי שזז ושמעון גרשון היה היהלום שבכתר הקניות של בית"ר. הסמל של הפועל ת"א הסוציאליסטית עוזב את הקבוצה בשביל הכסף של גאיידמק. ממש כמו ברק יצחקי בעונת המלפפונים הנוכחית. הגניבה הכי משעשעת של מכבי ת"א. כפי שניתן לראות, לשניהם זה לא הלך. אני משוכנע שגרשון נהנה יותר בהפועל ת"א ואני משוכנע שעמוק בלב הוא היה נותן הכול כדי לחזור ולשחק באדום. רק עוד פעם אחת.

אני מעדיף לזכור אותו בתור השחקן שהביא להפועל ת"א את הגביע ההוא בשנת 99' ושעמד במרכז הגנת הברזל של דאבל 2000. מה שהוא עשה בבית"ר זה עניינו הפרטי וראינו איך זה נגמר. אני מעדיף לזכור אותו בתור המפורסם היחידי שלכבודו הצטלמתי בצילום כזה, כמו שיש לבעלי מסעדות מזרחיות. ואני מעדיף לזכור אותו גבוה וחייכן ולא-קשור-לחלוטין באותה חתונה. אמרתי לו "תישאר, תישאר" והוא חייך. בסוף הוא גם לא נישאר, אבל ראינו איך זה נגמר.

(הערה קטנה לסיום: במסגרת התגובות לפוסט עלולים להופיע אנשים שיטענו שבאותה חתונה אפילו נישקתי לגרשון את הכתפיים. אל תאמינו להם. הם פעם הזמינו שני בורקסים...)