הבלוג של אילון
"אין כמו עכשיו בשביל לדעת כמה פעם היה טוב" (חבר של עידן עמיאל) |
| 8/2003
פוסט(מה) - הפוסט על גילה גמליאל
רציתי לפתוח את הפוסט(מה) על גילה גמליאל בשלל נאצות ומשפטים שנגמרים בסימן קריאה ע"מ לתאר לבאי הבלוג, עד כמה אני מתעב את הגברת הנ"ל. אלא מאי, מרגע שרציתי לכתוב את הפוסט ועד שהתחלתי לכתוב אותו עברה שעה (במהלכה הרכבתי רשימת שירים שירגיעו אותי, דיברתי 20 דקות בטלפון עם חבר נודניק לעבודה ועניתי על שתי שיחות שלא היו בשבילי ושקטעו את קו המחשבה הרופף ממילא שלי). שעה זה הרבה מאוד זמן במיוחד כשמדברים על מושגים לא-יציבים כמו "אהבה" ו - "שנאה". זה לא שהפכתי לגדול אוהדיה של הגב' גמליאל במהלך השעה האחרונה (וברגע שאהפוך לכזה אני נותן לכל אחד ואחת מכם/מכן את הרשות לירות בי מיידית) אלא שבמהלך השעה הקריטית הזו (שלוותה ברשימת שירים מקסימה שתוכלו למצוא ב"רשימות" שלי) ניסיתי יותר ויותר להבין את מקורות התיעוב שאני חש לגמליאל הנ"ל.
נתחיל בזה שיש לה שם מעצבן. נורא. יש משהו בשילוב הזה של גילה וגמליאל (שני שמות מתועבים כשלעצמם) שמטריף אותי (ולא במובן החיובי). אני יודע שזה ריקני מאוד לא לאהוב מישהו בגלל השם שלו אבל רבאק, גילה גמליאל ??!!??
אני זוכר שכשצפיתי ב - Changing lanes הנפלא של רוג'ר מישל, בכיכוב בן אפלק המקסים וסמואל ג'קסון (בגלל שאנחנו חברים כל-כך טובים, סמואל מרשה לי להוריד את ה - L מהשם שלו) פשוט נדהמתי מהשמות שהבמאי/תסריטאי בחר לגיבורים שלו: גווין באנק ודויל גיפסון. מה זה השמות האלה ??? רק בגלל השמות האלה ירד הדירוג של הסרט מארבעה וחצי כוכבי אילון לארבעה (חצי כוכב אילון זה לא כסף ???). Anyway, כל הקטע הזה היה בשביל להפגין בוז לשם הספציפי: גילה גמליאל.
אבל במקרה של הכלבה דנן זה לא השם שעושה את האדם. יש בה משהו מעצבן. שביעות-רצון עצמית, smuggness, משהו שהוא בחזקת annoyingest in the world. אני לא יכול להסביר את זה.
מהצד האחד היא בת גילי, self made woman מגדרה ועל כך היא ראוייה לכל הכבוד.אני לא אכנס כרגע לעובדה שהיא בכנסת אך ורק כי מרכז הליכוד או ועידת הליכוד (או איך שלא יקראו למקום הכינוס של הקופים - ולא זה לא עניין עדתי !!!) החליטו בפרץ של נדיבות לאשר מכסה עצומה של מקומות שמורים לנשים (הסקרים שלפני הבחירות הבטיחו לליכוד בערך 107 מושבים מתוך ה - 120 בכנסת אז אין להתפלא על הנדיבות). זה לא העניין. אלא שגמליאל ניחנה בתכונה המעצבנת הזו ששמורה לאנשים מזן מאוד מיוחד (נניח, משה פרסטר, אסף אשתר וכיו"ב). אני קורא בעיתוני סוף השבוע איך גמליאל גייסה את העוזרים הפרלמנטריים שלה ע"מ לעזור לאחיה להיבחר כמועמד הליכוד לראשות עיריית גדרה. אני לא יודע מה מידת החוקיות של הדבר הזה. אני גם לא יודע למה המיסים שיורדים מהמשכורת הפעוטה שלי צריכים לממן עוזרים פרלמנטרים שעסוקים בחירתו של הגמליאל הבא שיעצבן אותי (הערת ביניים: אני לא תושב גדרה ואין לי שם מכרים כך שגם אם העיר הזו תימחק מהמפה או תאוחד עם צפת זה לא ישנה לי. ואני יודע שהמיסים שלי משמשים לדברים הרבה יותר חשובים מעוזרים פרלמנטריים כמו קצבת ילדים לבן השביעי של משפחת מובטלים-מצביעי-ש"ס מחולון וכו'). וזו לא הפעם הראשונה, בעבר כבר נפוצו שמועות (ואולי אף חצאי אמיתות) על כל מיני שימושים שגמליאל עשתה בכספי מועצת הסטודנטים שהופקדו בידיה ועל איך היא ניצלה לרעה את הסמכויות שהיו לרשותה. זה מפחיד. נהוג להתייחס לאמביציוזיות כתכונה חיובית (ברוב המקרים) ולא בכדי. חשוב לשאוף, חשוב לרצות וחשוב לפעול. באמת. אלא שאנשים אובר-אמביציוזיים מפחידים אותי. הם מפסיקים להיות בלתי תועלת והופכים להיות בעלי רצונות (שזה בערך הדבר היחידי שנשאר להם). יכול להיות שאני סתם מושפע מהעיתונים (אגב, לא קראתי את כתבת הענק שהייתה על גמליאל במעריב. הפכתי בדבר והגעתי למסקנה שעדיף לא להתעצבן מאשר לדעת את האוייב). יכול להיות שאני טועה. אבל לדעתי בשנים הקרובות, לגילה גמליאל וחבר דומייה/מרעייה תהיה השפעה גדולה מדי על החיים של כולנו. הלוואי ואתבדה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
