הבלוג של אילון

היום לפני 20 שנה בדיוק הופעתי בפסתיכון.

הרבה דברים קרו בתקופת התיכון ואיכשהו הזכרון הצליח למחוק או להדחיק רבים מהם. את הפסתיכון אני זוכר. זו הייתה ההופעה הכמעט-יחידה של הלהקה שלי מכיתה י', "אסידרופ".

במבט לאחור קשה לקרוא לזה להקה.

תמיר ידע לנגן והייתה לו גיטרה עם דיסטורשן והוא ידע לעשות את הפתיחה של Sweet child O'mine. אני לקחתי מהאח שלי את הבס והצלחתי לנגן את התו הראשון והשלישי בכל תיבה, הכי בסיסי שיש. לשרון היו תופים (והיום, כשמעליי גר מתופף שבכל לילה אני מאחל לו מיתות שונות ומשונות, אני יודע להעריך את זה שהורים של שרון הסכימו שיכניס תופים הביתה) ומשה לקח את הגיטרה החשמלית שעודד "פילטר" (נשבע לכם שהיה אחד כזה) נתן לו.

את החזרה הראשונה עשינו על הגג של הורים של תמיר, יומיים לפני מלחמת המפרץ.

ישבנו במחששה כל הזמן ודיברנו על הלהקה. היו גם כמה שירים אבל בתכלס, חוץ מההכנות לפסתיכון אני לא זוכר אותנו מנגנים יותר מדי.

השיר "בוכה בלילות", השיר שאיתו הופענו, נכתב כנראה בהשפעת המלחמה. כבר אז זה היה נשמע מופלץ להגיד שכתבתי שיר בהשפעת המלחמה, והיום, 20 שנה אחר כך זה עדיין נשמע לי מופלץ. מה גם שמלחמת המפרץ וכל מה שבא קצת לפניה וקצת אחריה היו מהתקופות היפות בחיים. יום לפני שהיה צריך להגיש את השירים לוועדה שהייתה צריכה לבחור מכל תיכון את המתחרים, אחי שמע את השיר וכתב לו תוך כמה דקות לחן חדש לגמרי. זה פשוט מדהים שאחרי כל כך הרבה שנים ביחד, "בוכה בלילות" נשאר שיתוף הפעולה היחידי בתחום המוזיקה ביני לבין אחי. והאמת, בתור הלנון-מקרטני היחידי שלנו, הוא לא רע בכלל. השאלה היחידה כמו תמיד היא מי לנון ומי מקרטני.

אז היה טקסט של ילד בתיכון שמדבר על צללים אפלים ולילות לבנים בלי בכלל לדעת מה זה. לחן סיקסטיז מלודי להפליא ולהקה של ארבעה חבר'ה ששלושה מהם למעשה גרו לאורך אותה שנה במחששה ההיא שמאחורי בית הספר.

אני עד עכשיו זוכר את ההתרגשות של החבר'ה מהקבוצה בתנועה כשסיפרתי להם שאני הולך להופיע בפסתיכון. עמדתי שם בקן הישן (שהיום הוא מבנה של ההסתדרות שיש בו כל מיני קורסים כמו "גישור" וקבוצות של חולי סכרת) וניגנתי על גיטרה לא מכוונת את השיר. בפזמון השני יסמין כבר הצטרפה. אין ספק, בעיני עצמי, הייתי מלך.

בחוצפה שמאז כבר אבדה לי ניגשתי לסגנית מנהלת בית הספר וביקשתי להתאמן ולהשתמש בציוד של בית הספר. לה זה לא הפריע שאחד מחברי הלהקה כבר עף מאותו בית ספר עצמו, השני היה בדרך והשלישי בכלל למד בהולץ. המחויבות האישית שלי הייתה בחדר האור קולי כך שהיה לי מפתח. בפעמים הבודדות שהתאמנו, הציוד של הטקסים של בית הספר עמד לרשותי. היה לי מספיק שכל להקליט את עצמנו בטייפ קסטות וזה בעצם נשאר הזכרון היחידי שלי מהלהקה. את הקלטת נתתי לשירי למשמרת ואם ממש נתאמץ, נוכל למצוא את הקלטת קבורה באחד הארונות בבית של אימא שלה ברח' קפלן.

ערב לפני התחרות הזמינו אותנו לחזרה הכללית בקונסרבטוריום בבנייני צמרת.

כיוון שהיינו היחידים שהופיעו ללא התזמורת, כמעט ולא היה לנו קשר עם המארגנים של התחרות או עם המתחרים מהתיכונים האחרים. הגענו לשם והרגשנו כמו הרולינג סטונז מינימום. מרי, שלמדה בתיכון יבנה, עשתה עיניים לשרון המתופף שלנו. לכולם היו שירים נעימים ורכים ורק לנו היה גיטריסט שיודע לעשות את הפתיחה של Sweet child. במסגרת הפסקת סיגריה שעשינו בחוץ פרץ ויכוח. תמיר לא היה מרוצה מהאקורדים בסולו וביקש לשנות אותם למשהו פשוט יותר. אני כבר הייתי רגיל לשיר כמו שהוא ומאז ומתמיד לא הייתי חסיד של שינויים גדולים מדי. השינוי שהוא ביקש לא היה קשור לחלוטין לשיר (אבל היה נוח יותר לסולו) ואני התעקשתי. רבנו כמו שרק ילדים בני 15-16 יכולים לריב. עם כל כך הרבה מרץ ולהט, אבל בסופו של דבר, משה לקח את הצד שלו ולאט לאט נגמרו לי הטיעונים. משפטים כמו "ככה כתבתי את זה" לא תופסים כשהחבר'ה יודעים שלא אתה כתבת את זה וכשהגיטריסט שלך שיודע לנגן את Sweet child מבקש לשנות.

ביום התחרות הזמינו אותנו לחזרה הגנרלית במתנ"ס קרית שרת (שטיינברג). אני אשוב ואחמיא לעצמי על זה שטרחתי להביא מצלמה. לקח חשוב בחיים הוא שאם לא תביא קפה לא יהיה קפה ואם לא תביא מצלמה לא יהיו תמונות (את המשפט עם הקפה "שאלתי" מיאיר לפיד). אם מישהו יעמיק לחפש בארונות של אימא של שירי, הוא ימצא שם תמונות של ארבעה חבר'ה כמעט נרגשים. אחד קוּל (תמיר היה ואני מניח שהוא עדיין Definition of cool), אחד גבוה ויפה (שרון), אחד עם משקפי ג'ון לנון (משה) ואחד עם משקפי שמש. בדרך להיות שמן אבל עדיין לא ועם תספורת שבדרך להיות מארג' סימפסון (אבל עדיין לא). אני חושב ששכונת קריית שרת כולה הייתה צרה מלהכיל את ההתלהבות שלנו מעצמנו.

כשהגענו לאולם עצמו ראינו שהלהקה הייצוגית של קריית שרת מתאמנת שם. לבסיסט שלהם הייתה גיטרת בס ב-ד-י-ו-ק כמו של פול מקרטני ואני, אני כל כך רציתי אותה.

בחוצפה שמאז כבר אבדה לי ניגשתי אליו וביקשתי רשות להשתמש בה בהופעה. בחוסר התלהבות מוחלט הוא הסכים. אם תראו את הגיטרה הזאת בהופעות של מוניקה סקס ותראו את פיטר מנגן עליה, תחמיאו לו על זה שהוא שמר אותה (או בקיצור: הבסיסט היה פיטר וממנו ביקשתי את הגיטרה...).

והייתה שם גם אחת עם חולצת תחרה. אני זוכר את העיסוק המופרז שלנו באותו יום באותה חולצה. קראנו לה "לייסי" והיא בכלל לא ידעה שהיא כזו.

בערב, כשהגענו למקום, אני חושב שכבר הייתי רגוע יותר.

שעה או שעתיים לפני זה בבית, אחי היחידי עמד ושר איתי שירים של הטראוולינג ווילבוריז כדי שאוכל להירגע קצת ולחמם את הגרון. האמת היא שלמרבה הצער אני לא זוכר הרבה דברים מהערב עצמו, אבל שלושה דברים בכל זאת נחרטו בזיכרון.

הראשון הוא המהירות שבה תמיר ירק מהפה סיגריה שהוא בדיוק הדליק ברגע שאימא שלו נכנסה למתנ"ס. השני הוא המראה של החבר'ה מהקבוצה בתנועה עומדים ביציע בחולצות קבוצה (הייתה לנו מין חולצה אמריקאית ירוקה-לבנה) ומנופפים בידיים בזמן הפזמונים והשלישי הוא המגע של הגיטרה בס שפיטר נתן לי.

האמת היא שהיה ממש מדהים.

בדיעבד אני יודע שהיה מדהים. הנעורים מלאים ברגעים מדהימים ואנחנו לא תמיד מודעים להם בזמן שהם מתרחשים. אני מניח שאירוע מיוחד כזה כמו פסתיכון, אירוע עם תאריך והכנה וציפייה וכו' הוא בדיוק מסוג הדברים שיכולים להישאר בזיכרון למשך כל כך הרבה שנים. התודעה שלי בחרה לזכור דווקא את ה – 12.5.1991. את הדבר הספציפי הזה.

נדמה לי שהופענו עוד פעם אחת אחר כך במסיבה בגנות. לא היה לנו ציוד ובקושי היה מיקרופון אבל הופענו. אני אפילו לא זוכר מה ניגנו, אבל הופענו.

תמיר ומשה עזבו את בית הספר בסוף אותה שנה. אני ניצלתי בעור שיניי.

משום מה, בכל פעם כשאני חושב על התיכון, אני נוטה להיזכר דווקא בשנתיים הראשונות, הבעייתיות. שנתיים שהשיא שלהן הייתה ההופעה בפסתיכון. כאילו שהפסתיכון היה שם כדי לסכם עבורי את החלק הרע של התיכון. אלא שאם זה היה החלק הפחות טוב, איך שזה שאני זוכר אותו כל כך טוב ?

איך זה שעשרים שנה אחרי, אני עוד זוכר את התאריך ואת ההיא עם החולצת תחרה ?

אני שולח מכאן כוסית וירטואלית למשה, שרון ותמיר. שמעתי ששרון קנה תופים אלקטרוניים, משה גר בגבעתיים ותמיר בטח עושה משהו Cool.

דקה אחרי ההופעה של אריק איינשטיין או האיחוד של נושאי המגבעת, אולי גם לנו תהיה סיבה טובה להתאחד ולשיר את "בוכה בלילות". הרי מלחמות, הארץ הזאת יודעת לספק.