הבלוג של אילון

כמו בכל שכונה שמכבדת את עצמה, גם בשכונה שגדלתי בה הייתה רוכלת עיתונים זקנה. החנות שלה הייתה בעיקר חנות של חומרי ניקוי והיגיינה אבל את עיקר הפרנסה היא ובעלה עשו ממכירת עיתונים. אני חושב שעצם זה שהייתה להם חנות יכולה לפסול אותם (לפחות במובן הלשוני) מלהיקרא רוכלים, אבל כיוון שמדובר ברומנטיקה של ימי הילדות הרחוקה, ניתן להתייחס אליה כרוכלת העיתונים הזקנה.
בימי שישי היה זרם בלתי פוסק של קוני עיתונים ובעלה בילה את רוב היום בהרכבת העיתונים. הרבה ידיעות אחרונות ומעט מעריב. אבא שלי התעקש שנקרא מעריב. כולם קראו ידיעות אחרונות ואנחנו היינו במעריב. כשהגעתי לגיל שבו אנשים מסביבי התחילו לדבר על מה שהם קראו בעיתון, במיוחד בעיתוני סופ"ש, אני ידעתי מה כתבו במעריב. זה היה מעניין וחשוב אבל זה לא היה מה שכתבו בידיעות.
אז הייתה לנו רוכלת עיתונים ובשמונה עשרה שנים שחייתי באותה שכונה, הייתה רק פעם אחת בה קניתי ממנה משהו שהוא לא היה עיתון. לאימא שלי נגמר האציטון והיא ביקשה ממני ללכת אליה ולקנות.

נזכרתי בה היום כי "עשיתי קניות" בסופרמרקט. מה שפעם היה הסופרמרקט. היום זה "מגה בעיר" ונדמה לי שהוא עבר לא מעט גלגולים בדרך. כשהייתי ילד, הסופרמרקט היה העיר הגדולה. באמת. הסופרמרקט היה אגף המבצעים. לשם היינו הולכים בערבי חג, כשאבא רצה חלות מ-מ-ש טריות. אני לא חושב שאבא שלי אי פעם טרח לבדוק האם החלות של המכולת טריות יותר או פחות, אבל בתור מפא"יניק אמיתי, היה לו אמון בממסד. הסופרמרקט היה הממסד. שם נחתכו גורלות. שם היו החלות הטובות.

בכל גיחה שכזו למרכז המסחרי שבו נמצא הסופרמרקט ולידו נמצאת הגינה הציבורית וביה"ס היסודי שבו למדתי, יוצא לי להיתקל באנשים שאני מכיר מהילדות. הנה ההוא שלמד בשיכבה של אחות של צדוק והנה הזקנה ההיא שפעם צעקה לשכנה שלה ברחוב: "רבקה ! את באה לשמונצעס ???" (היא לא הייתה סנילית. פשוט פעם הייתה חנות כזאת במרכז המסחרי). אין לי דבר וחצי דבר עם האנשים האלה ואף פעם לא היה. ובכל זאת לפעמים אני מרגיש שיש בינינו משהו סמוי. משהו קטן וחסר משמעות אבל משהו. בדיוק כמוני, גם הם יודעים מה זה "גן הכיפה", הם יבינו כשאני אדבר על "הקיוסק של אברהם" וסביר להניח שגם הם אומרים "ארגמן" במילרע (או מלעיל, אני לא יודע מה ההבדל. הכוונה היא לזה שהם מדגישים את ההברה הלא נכונה) ויתכוונו למרכז המסחרי בכללותו ולא רק לאולמי השמחות שמתנוססים מעליו כל כך הרבה שנים.

כשהייתי בן 18, עברנו דירה לבניין אחר בשכונה. אין ספק שהחיים נראים אחרת מהצד הדרומי של נאות רחל וקל יותר להתעלם מאיך שהשכונה מזדקנת. כדרכן של הרבה שכונות שבשנות השישים והשבעים היו שכונות נחשקות, השכונה שלי לא הזדקנה בחן. האוכלוסיה ברובה עברה מן העולם או שסתם עזבה למקומות אחרים. לילדים של אז יש ילדים משל עצמם (ולחלקם אפילו יש נכדים) וכשאני מטייל עם הגוזלית הקטנה שלי לגינה הציבורית שבה שיחקתי כל כך הרבה, נורא מתחשק לי להגיד לה: "הנה, פה אבא שיחק כדורגל עם שגיא ותומר" או "פה אבא טיפס על העץ", אבל הגינה של היום כבר לא מזכירה את הגן הציבורי של פעם. ובינינו, אני לא זוכר את עצמי מטפס על עצים. גם לא כשהגינה הציבורית הייתה סתם גן ציבורי.

אין ספק שהנוף האנושי בשכונה השתנה. השקט נעלם ממנה יחד עם הסלילה וההרחבה הבלתי פוסקת של כביש 20 (מערבית לקו הגבול של השכונה והעיר) ואת הדורות של הילדים שמילאו את השכונה כשאני הייתי ילד, מחליפים עכשיו ילדים אחרים שמתערבבים בזקנים שעוד נשארו לגור כאן. הרבה רוסית והרבה פרסית. הרבה חנויות אוכל, הרבה מספרות והרבה חנויות שהן לא זה ולא זה. חסרות אופי. אין בהן מספיק דברים טובים כדי להיקרא מעדניות ואין בהן אחידות. סתם חנויות עם אנשים שרוצים למכור דברים. ובכל זאת, לצד האנשים שהזדקנו עם השכונה אפשר למצוא בעלי עסקים שהזדקנו איתה ומדי פעם אתה רואה אותם עומדים בפתח החנות ומהנהנים אלייך. זוכרים שפעם היית ילד והסתובבת במרכז הזה ממש ולא טיפסת על העצים בגן הסמוך.

השכונה שלי היא כבר לא אותה שכונה אבל זה בסדר, אני כבר לא אותו אני. בחדר שבו למדתי כיתה א' פתחו בית כנסת. וביה"ס היסודי שלי הוא סתם חטיבה. בקופת חולים התקינו מעלית ואפילו אולמי ארגמן הפכו לבלה מיה (או שם אידיוטי אחר) ואת הנאון המטורף ההוא של החתן כלה שהיו על גג האולם העיפו לטובת מדחסים של מזגנים ועוד מחסן עלוב. עברתי לגור במרכז העיר לפני כמה שנים ונראה לי שזו עוד תחנה בדרך לכפר, למושב, לנגב, לארה"ב או לבית אחר בחולון.

ובכל זאת, ההזדקנות של השכונה לא גורמת לי לאהוב אותה פחות. ובכלל, ממתי זיקנה היא סיבה לאהוב פחות. כשיובנטוס הגדולה שידועה בכינוייה "הגברת הזקנה" ירדה לליגה השנייה באיטליה, שאלו את אלסנדרו דל פיירו, סמל הקבוצה, האם בכוונתו לעזוב. דל פיירו השיב באחד המשפטים היפים של הכדורגל: "ג'נטלמן לא עוזב כל כך מהר את הגברת הזקנה שלו". אמר ונשאר עם יובנטוס עד עצם היום הזה. ואם זה טוב לדל פיירו הגדול, זה טוב גם בשבילי. אני אולי לא גר כאן כבר כמה שנים, אבל עדיין מרגיש שייך ויש לי תחושה שהשכונה הזאת היא השכונה היחידה במהלך חיי שלה אוכל לקרוא "השכונה שלי" ולדעת שאני מתכוון לכל מילה באמת.