הבלוג של אילון

אני יודע שהכותרת נשמעת כמו התחלה של טור של אודטה או כתבה בגיליון החדש של "מנטה" אבל האמת שאני ממש ממש שואל, מה עושים כשהדיאטה נתקעת.

אני נורא רוצה לחשוב שהתחלתי את הדיאטה שלי במרץ ובנחישות אבל יש לי עדויות שזה לא בדיוק ככה...יום אחרי השקילה הראשונה, השקילה החגיגית שמתחילה כל דיאטה, עוד הוצאתי לא מעט כסף על אוכל לשבת אצל גואטה. הדבר הבא שאני זוכר זה את אשתי היחידה ואותי אוכלים ארוחת צהריים מלאה בעשר וחצי בבוקר ומלקקים את האצבעות. אלה לא בדיוק הזכרונות הרגילים של תחילת דיאטה.

אני חושב שאצל כל שמן מקצועי הדיאטה מתחילה בכפתור ההוא בג'ינס, בחור ההוא בחגורה, בחולצה ההיא שתכננת ללבוש ופתאום גילית שהיא בקושי עולה לך על הברך. במבט הזה במראה שמגלה לך כל כך הרבה פנים שלא הכרת בעצמך וכולן מחוברות לאותו פרצוף.

אולי גואטה היה בעצם התמריץ להצליח בדיאטה (הערה: יש לו את האוכל הביתי הטעים ביותר שאפשר לקנות, גם אם "הבית" המקורי שלך הוא מבוקרשט ולא מטריפולי. הבעיה היא כמויות השמן). אולי ארוחת צהריים בעשר וחצי שאחריה אתה מרגיש שאתה לא מסוגל לאכול גם בעוד מאה שנה היא הדלק שמחזיק אותך שלושה חודשים. איך שלא יהיה, מסוף אפריל ועד סוף יולי הייתי הכי נחוש בעולם. כמו יוסאיין בולט, כמחו שמן שעשה את הסוויצ' במוח. השתדלתי שלא לאכול בערבים, נמנעתי ככל האפשר מדברי מאפה ואפילו ויתרתי על הבירה האחת ששתיתי כל שבוע בחזרה.

התוצאה של המאמץ הזה הייתה מתוקה במיוחד - ירדתי 12.5 ק"ג והרשיתי לעצמי לאפסן בארון שבבית הוריי את הג'ינסים הגדולים באמת ואת הסוודרים-של-השמנים, אלה שכמעט אף פעם לא לבשתי. הצלחתי לחזור לג'ינס ההוא של אולד נייבי, התחלתי להרגיש גבוה יותר (וכשאתה 1.64 זה די משמעותי) ואז....אז הכול נתקע.

אין לי מושג למה, אבל הכול נתקע. ונשארתי בלי שום הסבר. כשם שאני לא יודע מה הניע אותי להתחיל ולהצליח, כך גם אני לא יודע מה עצר את כל זה. אני יכול להניח שהשמחה המופרזת ששמחתי ביני לבין עצמי ברגע שהמשקל שלי הפסיק להיות תלת ספרתי קצת הוציאה אותי מפוקוס. אני גם יכול להניח שהמחשבה המופרזת על האם אני אצליח להתמיד ולרדת את השלושים ק"ג הנוספים גם קצת הרסה.

כשאתה מתחיל את הדיאטה אתה יודע טוב מאוד שאתה חייב לחשוב אך ורק על הקילו הבא. על המאה גרם הבאים. כשאתה יורד 12-13 ק"ג קל להתסחרר ולהתחיל לחשוב במספרים של גדולים.

אני תקוע כבר כמעט חודשיים. ירדתי במהלך הזמן הזה 2 ק"ג, אבל זה בעצם שקר של שמנים, כיוון שלמעשה ירדתי קצת יותר אבל החזרתי לעצמי חלק. אני כל הזמן אומר לעצמי שברגע שאני אכניס למשוואה את ההליכה אני אחזור למסלול (איזה משחק מילים מטורף....). ההליכה היא הדרך שלי לנחם את עצמי בכל בוקר שבו המשקל משקף לי את החטעים של אתמול ושלשום. אני אתחיל ללכת, אני אתחיל ללכת, אבל בינתיים אני מגיע לשמונה או שמונה וחצי בערב, אני מרדים את הילדה או שאני שומע את אשתי מרדימה את הילדה והדבר היחידי שאני מסוגל לחשוב עליו הוא לנוח במזגן הנעים של הסלון ולתת לטלוויזיה לכבות לי את המוח. אני יודע שאני חייב להרים את עצמי להליכה...אבל הכי רחוק שאני מגיע אליו מבחינת פעילות גופנית הוא לשטוף את הבקבוקים של הבת שלי. מזה, כידוע, קשה מאוד לרזות. אולי לשבוע נחת, אבל זה לא מרזה.

קשה מאוד לחזור לנוסחה המצליחה של תחילת הדיאטה. אבל הכרחי. אתמול צברתי יום שבו הייתי קרוב לנורמלי, למעט כמה מעידות. היום, עד עכשיו, אני גםן במצב סביר. אני מאמין שאם אני אצליח לחבר חמישה או שישה ימים כאלה, אני אצליח לחזור לעצמי. ועל אף האמור לעיל...מחר בצהריים יש לי הפסקה בין 13:30 ל - 16:00. אני יודע שדודי פנוי ואני אפילו מרשה לעצמי לחשוב שאשתי תוכל להצטרף אלינו לארוחת צהריים מסורתית של קפה ושיפודים. אני זקוק לכמה ימים של נורמליות, אבל דודי, קפה ושיפודים......

אז מה עושים כשהדיאטה נתקעת, משתדלים שהיא תיתקע אחרי יום שלישי. ברביעי דודי עמוס.