הבלוג של אילון
"אין כמו עכשיו בשביל לדעת כמה פעם היה טוב" (חבר של עידן עמיאל) |
| 8/2003
הגיגי בוקר לגבי עצמי
בוקר טוב לכולם,
שמתי לב שלאחרונה, רוב הפוסטים שהפקדתי בבלוג קשורים בדרך זו או אחרת בקולנוע. התחום הזה, מעניין ככל שיהיה הוא לא תחום העיסוק המרכזי בחיי (והנה סקופ היסטרי: הוא גם לא תחום העיסוק המשני בחיי). יש לנטייה הזו לכתוב על קולנוע שלוש סיבות עיקריות:
1. הרנסנס הקולנועי שלי - לפני שנתיים, יום אחרי שנפרדתי מהחברה האחרונה שלי so far (והא לכם עוד סיבה, הבדידות), עשיתי מנוי לאחת מספריות הוידאו המובילות (רמז: לא בלוקבסטר) והתחלתי לקחת סרטים. בעיקר התחלתי לא להחזיר את הסרטים בזמן ולשלם אקסטרה (בהמשך לחוקי מרפי: תמיד הסרט שלא יוצא לך לראות ושאתה לא מחזיר בזמן הוא סרט גרוע שמלכתחילה לא היה שווה לקחת). Anyway, יש לי זרימה בלתי-פוסקת של סרטים ואינטרנט מהיר שבזכותו אני יכול לקרוא עליהם וללמוד עליהם יותר. בשנתיים האחרונות נזכרתי כמה שאני אוהב קולנוע וכמה כיף לי לראות סרטים (הייתי מעדיף חברה אבל כזו אין בנמצא כרגע).
2. הפסאוודו פלוץ שהנני - בהמשך לאינטרנט המהיר...יצא לי לקרוא כמה וכמה מאמרים בנושא קולנוע. ישבתי בספרייה, הייתי צריך לעשות את העבודות של הסוף-תואר-ראשון וחיפשתי כל דבר שבעולם להתעסק איתו חוץ מהעבודות עצמן. מצאתי את הספר של שניצר על קולנוע ישראלי, וגיליתי שבקולנוע, יותר מבכל תחום אחר, אני גאה להיות הפלוץ הזה שמנסה לנתח סרטים ולתת להם משמעויות. גיליתי שאני ממש-ממש קורן מלהגיד משפטים כמו: "ניכר כי ברקוויאם לחלום, דארן ארונופסקי, ממש מתעלל בדמויות שהוא עצמו יצר...."
זה תמיד היה קיים בי ועכשיו עם החזרה לקולנוע (במהלך השנתיים האחרונות) השד משתחרר, המפלצת מתעוררת (ומי שיש לו מטאפורה נוספת לעניין שיידע אותי). אני כזה - פלוץ. פשוט פלוץ. אני תמיד אומר שאם הייתי זוכה בלוטו והייתי פטור מבעיות פרנסה לשארית חיי, הייתי הולך ללמוד קולנוע. ולא על-מנת לעשות סרטים, אלא כדי להתעסק בהם ולהבין אותם טוב יותר.
3. האלמונימיות (הסיבה הפרוזאית) - כשהתחלתי לכתוב בלוג עשיתי את זה מתוך ידיעה ברורה שאני מעוניין לשמור על האלמוניות שלי בכל מחיר. יש אנשים שכותבים בלוג על-מנת לשתף את כל העולם בצרות שלהם, יש כאלה שעושים את זה על-מנת להכיר אנשים אחרים (בשביל מה, לעזאזל ???), הבנאדם היחידי שאני מכיר שכותב בלוג, התחיל בתור אלמוני אבל עם הזמן נחשף יותר ויותר והיום כולם יודעים מי הוא. גרוע מכך, חלק מהחברים שלו כבר יודעים שהוא כותב בלוג ומדי פעם מעיינים בו. מבאס. קשה להגיד שזה קרה בהפתעה, הוא ממש זעק לזה שיכירו בו, אבל זה כבר סיפור אחר. Anyway, אני לא. אני רוצה להישאר אלמוני ולשם כך כפי ששמתם לב, הבלוג לא מזכיר דבר וחצי דבר על החיים שלי, על החברים שלי, על העבודה שלי ועל התחביבים שלי. אם מישהו מחבריי הקרובים נתקל בבלוג הזה במקרה, אני חושב שאפשר לזהות אותי בקלות, מציץ מבין החרכים, בולט מעל השורות. לא סיפרתי לאף אחד שאני כותב בלוג וזה למעשה הסוד הקטן שלי. כך או כך, כיוון שאין לי את האפשרות לשתף את באי הבלוג בחיי הפרטיים (ולא שקורה בהם משהו ששווה איזכור או משהו מעניין) אני כותב על קולנוע (בין השאר).
אני יודע שפוסטים על קולנוע זוכים לפחות הצלחה בד"כ. כתבתי על פיטמות והפכתי ללהיט-בעיני-עצמי לפחות לרגע אחד קצר. היה שווה. לפיכך, הבלוג של אילון מכריז מלחמת חורמה בבינוניות. מה צריך לעשות ????
לאיים בהתאבדות ??? לנשוך את הכתף של נטלייה אוריירו ??? אולי לנשוך לה משהו אחר ??? תביאו אותה, ננשך !!! אם אני ישים תמונות של ערומות זה יעזור ??? רעיונות וייעוץ יתקבלו בברכה.
זיכרו, אם תעזרו להפוך את הבלוג של אילון לפופולרי, אילון יודה לכם מאוד. ואם יום אחד אילון ינהל את העולם, תוכלו לשמוח שעזרתם לו כשהוא היה Nobody !!!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
