הבלוג של אילון

אחד מהדברים המדהימים שקרו לי בחיים - ואני לא מתכוון לזה במובן החיובי - הייתה ההזדמנות שהחמצתי לג'מג'ם עם דני סנדרסון. לכל אחד יש את רגעי השיא ואת רגעי השפל, את ה Glory days ואת ה Darkest hours, לכל אחד יש את הסיפור שהוא יספר לילדים/נכדים ואת הסיפור שהחברים המפדחים שלו ידאגו לספר. אני, החמצתי הזדמנות לג'מג'ם עם דני סנדרסון. במסגרת רגעי השיא אני יכול לציין את זה ששרתי עם תזמורת צה"ל בניצוחו של זיקו גרציאני המנוח או שברי סחרוף נתן לי פעם סיגריה (מרלבורו ליט ארוך) בגיל 15. ובכל זאת, בחישוב הכללי, ברי וזיקו לא שקולים כנגד ההזדמנות לג'מג'ם עם סנדרסון.

הסיפור מאוד פשוט. יש לי חבר/חבר-של-חבר שנמצא בעסקי המוזיקה (לפעמים יותר לפעמים פחות, אבל ללא ספק "בעסקי"). את אחד מימי ההולדת שלו הוא החליט לחגוג על גג ברח' אבן גבירול בתל אביב. כיוון שהוא מוזיקאי ורוב חבריו מוזיקאים הוא חגג במין ג'אם כזה של חבר'ה. לא משהו מאורגן, לא משהו להקליט, אבל ג'אם. גם אני הוזמנתי ואפילו שקלתי לבוא. אני לא ממש זוכר למה לא באתי. התירוץ הרשמי הוא שבשנים ההן ברירת המחדל שלי הייתה שלא לבוא. לא משנה לאן. בדרך כלל לא באתי. אז ההוא חגג, ומתישהו באמצע החגיגה הגיע כפיר בן-ליש (חבר טוב של החבר-של-החבר)מלווה בדני סנדרסון. אמצע הלילה, סנדרסון is in the house והחבר'ה מנגנים את ברירת המחדל של כל ג'אם בכל מקום בעולם: ביטלס.

ואם יש משהו שאני אוהב בעולם, ואם יש משהו שאני יודע לעשות בעולם הזה זה לנגן ביטלס. באמת. אני לא נוהג להחמיא לעצמי ובכל זאת אני אחרוג ממנהגי, אני אפילו עושה את זה טוב מאוד. והחבר'ה יושבים שם ומנגנים ביטלס ועבור סנדרסון הביטלס זה לחם וחמאה וגם עבורי אבל סנדרסון לא יודע את זה כי אני באותו זמן יושב בבית ועושה השד-יודע-מה אבל בעיקר בעיקר, לא נמצא על אותו גג באבן גבירול בזמן שסנדרסון מרביץ שם Help-ים ויסטרדיי-ים כאילו אין מחר ובעיקר, כאילו אין אני. והקטע הוא שאני מספיק מאמין בעצמי כדי לחשוב שאפילו סנדרסון שג'מג'ם לא מעט בחייו היה יכול להתלהב. אם לא מהנגינה אז מהשירה, אם לא מהשירה אז מהחדווה, אם לא מהחדווה אז מהגג באבן גבירול. מה זה חשוב ???? לא הייתי שם, זה הדבר העיקרי שחשוב.

ובשבילי סנדרסון זה עניין לא פשוט. אני מעריץ את הבן אדם. באמת. Honest to god. ואני מעריך אותו ברמה שהייתה מאפשרת לי לג'מג'ם איתו כעניין של מה בכך. כאילו מדי יום ביומו אני מג'מג'ם עם אגדת רוק אחרת. הלילה סנדרסון, מחר עוזי פוקס, מחרתיים אני ופורטיס עושים קצת הנדריקס בבארבי. אבל, כאמור, לא הייתי שם.

לסיפורים כאלה יש בדרך כלל מוסר השכל. יש מין "למדתי את הלקח ומאז אני לא מסרב להצעות, ולא משנה כמה שהן לא מפתות". אבל כמובן שלא למדתי. וגם היום אני בדרך כלל לא בא וטוב שיש לי את אשתי שתניע אותי מדי פעם להגיע.

השבוע הקודם היה מוזר. בהרבה אופנים, זה היה שבוע מוזר. זכיתי להתפייס עם העבר בעניין מסוים. בלי דמעות ובלי התרגשויות, אבל קיבלתי את הצ'אנס to make amends וזה היה נעים מאוד. ואולי בהשפעת השבוע הזה, אתמול בלילה חלמתי עליי ועל סנדרסון.

אתמול בלילה בעודי ישן, זכיתי להשלים עם סנדרסון את הג'אם שלא היה לנו לפני כמה שנים.

הייתי צריך לחשוד שזה חלום כבר כשראיתי את עצמי לבוש בחולצה אדומה ומכופתרת. מה לי ולחולצה אדומה ? למי בכלל יש את הדברים האלה ?

ובכל זאת, לבשתי חולצה אדומה, הייתי עם האקוסטית שלי וסנדרסון ואני ניגנו נאמברים נבחרים מהרפרטואר של ארבעת המופלאים. וסנדרסון נהנה. בלי ספק. ומדי פעם נתתי לו לשיר סולו ולנגן את כל הסולואים של הריסון (לא היה נעים לי לספר לו שאני מנגן רק ליווי). והצלחנו להתמקד בביטלס בלי לעבור לשירים של כוורת או גזוז (ותאמינו לי, מניסיון, שזה ממש קשה לעמוד בפיתוי של לשבת עם סנדרסון ולא לנגן כוורת או גזוז).

הוא בחור נחמד הסנדרסון הזה, גם כשהוא בא בחלום והוא יודע לנגן ממש טוב. בחלום, גם אני ניגנתי טוב. היה ממש נחמד.

עכשיו רק צריך לחלום על הסיגריה ההיא שברי נתן לי בגיל 15. בתכלס, זה גיל ממש מוקדם להתחיל לעשן.