הבלוג של אילון

קראתי אצל טליק שאנדרה אגאסי (שבעוד חודשיים יהיה בן-35) ישחק מול רוז'ה פדרר בשמינית גמר אליפות אוסטרליה. אני מת על אנדרה אגאסי. עניין של אנרגיות. יש ספורטאים שאתה אוהב ממש מהתחלה ויש כאלה שאתה לא מסוגל לסבול. פדרר שייך לקבוצה השנייה, את אגאסי אני אוהב. בכל מה שקשור לספורט, יש לי נטייה אינהרנטית שלא לאהוב את הספורטאים שנתפסים כבלתי-מנוצחים. אני לא מגדולי האידיאליסטים של רוח הספורט אבל אני פשוט לא אוהב ספורטאים בלתי ניתנים לעצירה. אחת מהסיבות שבעטיין אני מתעב כ"כ את מכבי ת"א קשורה לעניין הזה. זה לא שמכבי מפריעה לי עד כדי כך, אבל אני פשוט לא מסוגל לסבול את הרעיון שקבוצה אחת תיקח אליפות כל שנה ותנצח את כל המשחקים.

לרוע המזל, קבוצות או ספורטאים מהסוג הזה, זוכים בהמשך הקריירה לסיוע הדוק מהשופטים.

בתור אוהד של הלייקרס סבלתי מנחת ידו של מייקל ג'ורדן לא אחת. אין ספק שמדובר בכדורסלן הגדול ביותר בכל הזמנים ואולי אפילו הספורטאי הגדול ביותר בכל הזמנים. על כך אין ספק. אלא שבשלב מסויים, ג'ורדן החל לזכות בסיוע צמוד של השופטים ב-NBA ואת זה כבר ממש לא יכולתי לסבול. כל הפאולים האלה שלא שרקו נגדו ואח"כ הפכו אותו לשחקן ההגנה הגדול בכל הזמנים (וזה קל להיות כזה כשלא שורקים נגדך פאולים) פשוט עיצבנו אותי. בכלל, עולם הספורט מלא בנבחרות וספורטאים שנראים בלתי-מנוצחים. צרפת של סוף שנות התשעים, מיכאל שומכר, ג'ורדן, טייגר וודס. בטניס המצב חמור עוד יותר כיוון שמדובר בענף ספורט אינדיבידואליסטי (ואחד המפורסמים שבהם). בזמנו, שטפי גראף הייתה כזו. לא אהבתי אותה גם בגלל שהיא גזלה את הבכורה ממרטינה נברטילובה שאהבתי (למרות שהיא בעצמה הייתה אחת כזו). האחיות וויליאמס נראו בלתי ניתנות לעצירה (ולרוע מזלן, נדרשה טרגדיה משפחתית על-מנת לעשות כן), מרטינה הינגיס הייתה כזו ועכשיו יש את רוז'ה פדרר. הוא באמת טניסאי-על. הכי טוב בעולם כרגע. ההיסטוריה הקצרה שלי כאוהד טניס מוכיחה שלא לעולם חוסן, וכמאמר השיר "כל אחד צריך בסוף למות". אולי עוד שנה-שנתיים פדרר יראה לנו כזיכרון רחוק. אולי. כרגע זה נראה בלתי-סביר אבל באמת שאי-אפשר לדעת. המחשבה שההיפך עלול לקרות היא ממש מטרידה. תארו לכם 5-6 שנים של טניס שבהן פדרר זוכה בכל תואר שהוא רק רוצה. לאגאסי יש צ'אנס נוסף לרשוםאת עצמו בדפי ההיסטוריה כטניסאי ענק שלא נתן לגיל להרתיע אותו. בשנתיים האחרונות אני נלהב לשמוע על כל טורניר שבו אגאסי יתחרה. הוא שייך לדור אחר ויש בו חדווה שיכולה להכיל את כל העולם. נצחון של אגאסי על פדרר באוסטרליה יכול להיות כ"כ משמח שאני ממש לא מעיז לחשוב על זה. המקבילה מיידית שאני יכול למצוא היא הקפיצה של קרל לואיס באטלנטה 96'. 8.50 מ' שהעניקו לו את הזהב ברוחק, פעם רביעית ברציפות. בלי קשר לסימפטיה, זה היה סיפור אנושי ענק וסיפור ספורטיבי ענק עוד יותר. הפוטנציאל שגלום בנצחון של אגאסי על המכונה השוויצרית מהסוג הזה הוא הרבה יותר גדול מכל אליפות שפדרר עלול לקחת.

לחיי אנדרה אישי הטוב. שיהיה בהצלחה.