הבלוג של אילון

אחת לכמה זמן יוצא לי לחזור לדיסקים שאהבתי בעבר, אחד שכזה הוא מיטב הלהיטים של "הלהקה" (The Band). "הלהקה" הייתה עוד אחת מהתרומות המוזיקליות של אחי היחידי לחיי. אמנם, כשהוא הכיר את "הלהקה" כבר לא חלקנו חדר אבל בכל-זאת יצא לי לשמוע אותם, דרכו, כמה פעמים ולהתאהב בהם. "הלהקה" פעלה בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, תקופה שהייתה עמוסה בדברים טובים ואיכותיים (מוזיקלית) ותקופה שבה היה קשה להתבלט על רקע הפריחה של הרוק. "הלהקה" הוקמה ב-1961 ע"י ארבעה בחורים קנדיים ואמריקאי אחד. בתחילת הדרך "הלהקה" (שאז עוד נקראה The Hawks) ליוותה בעיקר את זמר הרוקבילי, רוני הוקינס. באמצע שנות השישים הם עברו לוודסטוק וחברו לבוב דילן והם למעשה היו אחראים לשינוי העצום שעבר עליו (המעבר מפולק אקוסטי לרוק חשמלי). "הלהקה" ליוותה את דילן לאורך החצי השני של שנות השישים ועד היום הם נותרו המלויים המפורסמים ביותר של דילן.

לקראת סוף שנות השישים, "הלהקה" הוציאה את אלבומה הראשון Music from the Big Pink, שם שהיה מחווה לבית שבו התגוררה הלהקה באותה תקופה. מתחילת דרכה המוזיקלית העצמאית "הלהקה" הצליחה להתבלט לטובה על רקע ההרכבים שפעלו באותה תקופה. את החומרים כתב, לרוב, רובי רוברטסון (שהיה בעל שורשים יהודים ואינדיאנים) ועיקר ייחודה של "הלהקה" נבע מכך שלא היה לה סולן קבוע. תפקידי השירה התחלקו בין ליבון הלם, המתופף, שהיה בעל קול נשמה ייחודי, ריצ'רד מנואל הפסנתרן שהיה בעל קול פאלצט מרגש וריק דאנקו הבסיסט שהיה הזמר הכוחני (והכי נכון לרוק) מבין השלושה. אפשר לראות את העובדה שללהקה היו שלושה סולנים כטובה מצד אחד (כיוון שזה העניק ללהקה גיוון קולי שלא היה קיים בהרכבים אחרים) אך מהצד האחר, סביר שהשימוש בשלושה זמרים הקשה על הקהל לייצר זהות קבועה ללהקה ולפיכך "הלהקה" לא זכתה להצלחה המסחרית שלה היא הייתה ראוייה (אם כי "הלהקה" בהחלט הצליחה בזמנו). עיקר ההצלחה של "הלהקה" לדעתי, היה נעוץ בשני דברים: האיכויות המוזיקליות של חבריה והכתיבה המיוחדת של רובי רוברטסון.

מהבחינה המוזיקלית, אין ספק, שהשנים שבהן בילו חברי הלהקה כמלווים לדילן והוקינס הוכיחו את עצמן. מעבר לגיוון שממנו נהנו חברי "הלהקה" (כל אחד מהם ידע לנגן בכלי אחד אחר לפחות) הם תרמו לעולם המוזיקה את הקונספט של פסנתר-קצב. ריצ'רד מנואל למעשה שימש כפסנתרן-קצב בעוד גארת' הדסון (הקלידן הנוסף) השלים אותו במקלדות אלקטרוניות. ליבון הלם היה המתופף ששר, הרבה לפני שדון הנלי מ"הנשרים" שר את "הוטל קליפורניה" ורובי רוברטסון היה גיטריסט מיוחד (וכל מי שראה את "הוולס האחרון" גם יודע שהוא היה אחד מהקולים האמיתיים של עולם הרוק). אבל, עם כל הכבוד לעבר המוזיקלי ולגיוון של חברי "הלהקה" עיקר הייחוד נבע מבחירת החומרים. "הלהקה" חיפשה להיות מיוחדת מתחילת הדרך. השירים שרוברטסון כתב היו שונים כמעט מכל דבר אחר שהיה קיים באותה תקופה. הוא אמנם המשיך לכתוב שירים במבנה ועיבוד רוקי למדי אבל הטקסטים של רוברטסון היו שונים מכל מה שבא לפניו או אחריו. שירה הראשון של הלהקה, "המשקל" היה דוגמה קלאסית. שיר קאנטרי-בלוז-רוק שהטקסט שלו הוא הכי תנכ"י שניתן להעלות על הדעת. רוברטסון כנראה היה פריק של תנ"ך והיסטוריה ולפיכך הנושאים האלו חזרו הרבה בטקסטים של הלהקה. קשה להבין כיום מה הניע ארבעה קנדים ואמריקאי אחד לשיר שירים על המערב הפרוע, מלחמת האזרחים ותקופת התנ"ך (Daniel and the sacred harp וכו') ואני משוכנע שגם בזמנו, לא רבים הצליחו להבין את "הלהקה" אבל זה היה הייחוד שלהם וזה מה שעזר להם לתבוע את מקומם הראוי בהיסטוריה של הרוק. במקרה של "הלהקה" זה עבד. הלהיט הידוע ביותר של הלהקה היה The night they drove old Dixie down שיר קינה לנפילת מדינות הדרום במלחמת האזרחים שהושר בקולו החם של ליבון הלם. לטעמי, ללהקה היו שירים טובים יותר. Whispering pines למשל הוא אחת מבלדות הרוק היפות ביותר ששמעתי הימיי. כנ"ל לגבי It makes no difference המרגש. גם כש"הלהקה" החליטה לבצע גירסאות כיסוי לשירים שעליהם גדלו חברי הלהקה (ושתועדו באלבום בעל השם המגניב Moondog Matinee) הם בהחלט הוסיפו כבוד לביצועים המקוריים.

"הלהקה" סיימה את דרכה בשנת 76' בקונצרט פרידה שנערך בסאן-פרנסיסקו ותועד בסרטו של מרטין סקורסזה, "הוולס האחרון", סרט חובה לכל מעריץ רוק באשר הוא. גם אחרי שצופים בוולס האחרון, מתקשים להבין בדיוק את הסוד של הלהקה. הם נראים נורמליים לחלוטין. הם נראים כמו להקת רוק שחייה את המשוואה של סקס-סמים-רוקנרול עד שהחליטה שנמאס לה. קשה להאמין שבמקביל הם עוד עבדו על שירים כמו Pepote Rouge וכיו"ב. אולי זה היה כל הקטע: להקה שלא פועלת לפי הקודים הקבועים של עולם הרוק ושמצליחה לייצר מוזיקה טובה יותר מרוב ההרכבים בני זמנה. במשך השנים נעשו עוד נסיונות לאחד את "הלהקה" אבל בלי רובי רוברטסון (שזכה לקריירת סולו במשקל בינוני והצליח בעיקר בפסקולי סרטים) זה לא היה זה. ריצ'רד מנואל, הפסנתרן הרדוף של הלהקה תלה את עצמו בשנת 86' לאחר הופעת איחוד (שלא כללה את רוברטסון). ריק דאנקו, הבסיסט, מת במה שהוגדר כנסיבות טבעיות, בגיל 57. לליבון יש בית קפה בניו-אורלינס וגארת' הדסון עדיין מנגן פה ושם. אוסף הלהיטים של "הלהקה" הוא אחד מהדיסקים האהובים עליי ביותר, שווה לתת צ'אנס לאחד מהדברים הטובים ביותר שיצאו משנות השישים.

עטיפת האוסף

 
האבות הרעיוניים של מראה "הבילויים"