הבלוג של אילון

בחורינו המצויינים - לאט-לאט ובלי שהרגשנו, הצטברה שורה של הישגים נאים לחלוטין בתחומים שאינם כדורגל/כדורסל: נבחרת הכדור-יד העפילה למשחקי ההצלבה שאולי-אולי-אולי יביאו אותה לאליפות אירופה. גם אם לא (והסיכויים לכך, למרבה הצער, הם די טובים) הרי שמדובר פה בהישג נאה לחלוטין. חוצמזה, מעיון מעמיק בבלוג של טליק גיליתי שיש נציג ישראלי שהשלים את הראלי המפרך (ויש הרבה שלא הצליחו) ועוד חוצמזה, גלית חייט וסרגיי סחנובסקי מחליקים את דרכם הבטוחה למדליה או לפחות למקום גבוה בהחלט באליפות אירופה בהחלקה על הקרח. שאפו עצבני לכולם.

דייויד בלאט - אם נתעלם לרגע מהתחושה החמוצה שדייויד בלאט נבחר לאמן את הנבחרת בעיקר בגלל העבר שלו במכבי ובעיקר בגלל ההתקפות של אפי בירנבוים על איגוד הכדורסל (או בקיצור: על שמעון מזרחי) הרי שלדעתי, המינוי של בלאט הוא ראוי לחלוטין. אומרים שבלאט היה זה שעמד מאחורי ההישגים ההגנתיים של מכבי בשנים האחרונות. כמו שמכבי נראית העונה באירופה, אפשר להבין שיש הרבה בטענה הזו. לנבחרת ישראל אין הרבה מה למכור בדרגים הגבוהים באירופה. חומר השחקנים הוא בינוני במקרה הטוב ויש לי תחושה (ואני מאוד מקווה שלא אתבדה) ששילוב של בלאט וארז אדלשטיין על הקווים יכול להביא את הנבחרת למקומות טובים. בלאט ידאג להגנה, אדלשטיין יידאג לטירוף ומוטי דניאל (עוד חולוני של כבוד) יספר סיפורים על התקופה של ברקוביץ' בנבחרת. יחד, השלישייה הזאת יכולה להיות אחד הדברים הטובים ביותר שיקרו לנבחרת.

אפי בירנבוים - אני מאוד מסמפט את הבחור למרות שפעם הוא השתעל עליי (בטעות, יש לציין) בעודי הולך לתומי ברחוב הרא"ה בר"ג. למרבה הצער, יש כאלה שלא יזכו לאמן את הנבחרת. זה לא נורא. במקרה הספציפי הזה, זה גם לא קשור לפוליטיקה (או לפחות, לא לגמרי קשור לפוליטיקה). יש הרבה מאמנים טובים, בכל תחום, שלא יזכו לאמן את הנבחרת. שפיגל וקשטן בכדורגל הם דוגמה טובה. משבשלו הנסיבות למינויו של קשטן הוא בחר את הפועל ת"א. שפיגל זכה לתקופת הזוהר שלו כמאמן בימים שבהם שרף אימן את הנבחרת. שניהם (קשטן ושפיגל) אולי לא יזכו לאמן את הנבחרת אבל עצם העובדה שהם היו ראויים לכך כמוה כהכרה באיכויות שלהם כמאמנים. כנ"ל לגבי נבחרת הכדורסל. קצורין היה מאמן טוב, רוב הזמן, ולא היה שום טעם במינוי מאמן אחר. לנבחרת צריך להביא את מי שיעשה לה טוב ולא את מי שחושב שמגיע לו בגלל הוותק וכו'. מה גם שאי מינויו של בירנבוים, משאיר אותו פנוי לעסוק בענייני ה"אפיכה". עם נציג קוהרנטי ולוחמני כמו אפי, אולי משהו באמת יזוז פה. הלוואי.

אלי אוחנה - אני מסכים לגמרי עם מאמן בית"ר שמנסה לצנן את ההתלהבות מהמפגש בין בנין-נמני (במסגרת ביתר י-ם) למכבי ת"א. בית"ר נמצאת בתקופה טובה יחסית ולאור הרמה הבינונית (שגם היא לוקה בה) של הליגה כולה, בית"ר מרגישה שיש מצב לאירופה, סופ-כל-סופ. אוחנה, אפילו, לחוץ עוד יותר כיוון שקריירת האימון שלו חייבת איזשהו הישג בסדר גודל משמעותי. כל הטרראם הזה של בנין/נמני מסיט את תשומת הלב מהמשחק וגרוע מכך, עלול לגרום לשחקני מכבי ממש לשחק כדורגל (בשעה טובה ומוצלחת). אפשר להבין את אוחנה שמנסה להחזיר את העניינים לסדרם אבל...זה לא יעזור לו כל-כך. בליגה חלשה וצפוייה הנושא העיקרי הוא השטויות המשניות ומאלה, ב"ה יש לנו המון.

צ'לסי - לכאורה אין משמח יותר משינוי בליגה האנגלית. מאז שנת 91', ולמעט שני מקרים, כל האליפויות התחלקו בין מנצ'סטר יונייטד (8) וארסנל (3). האליפות האחרונה שנלקחה ע"י קבוצה שאינה אחת מהשתיים הייתה האליפות של בלקבורן ב-95'. ולמרות כל האמור לעיל, יש טעם מריר מאוד מהאליפות של צ'לסי. בזכות הכסף של אברמוביץ' צ'לסי התחזקה בכמויות עצומות של שחקנים. בניגוד לריאל מדריד, צ'לסי לא רכשה את הכוכבים הנוצצים ביותר אלא את אלו שנמצאים בסבב השני (דרוגבה, פריירה, רובן, קזמן וכו') העובדה שהרכש שלה התברר כיעיל יותר רק מעמידה באור נלעג את ריאל מדריד ותו לא. צ'לסי כרגע נראית בלתי ניתנת לעצירה והפחד הוא שאברמוביץ' ימשיך לשרוף כספים או להלבין אותם במועדון הפאר שלו. במצב שכזה, ספק אם קבוצות כמו ליברפול או ניוקאסל תצלחנה לחזור לימי הזוהר שלהן.

ליברפול - בשנים האחרונות התרגלתי לקטר על מצבה של ליברפול בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע (ואין רבים כאלה). השנה, אחרי שנים של מאמנים כשלוניים ביותר, התקבלה ההרגשה שהמצב הולך להשתנות. רפא בניטז הגיע מולנסיה ואיתו הגיעה התקווה. אלא שלתקווה, מסתבר, יש הומור מרושע במיוחד. כמות הפציעות שליברפול עברה ועוברת העונה היא נדירה. בעשרים וכמה שנים שבהן אני רואה כדורגל אני לא זוכר קבוצה שהייתה כ"כ חסרת-מזל בתחום הפציעות. המקבילה האפשרית היחידה (שאני זוכר) היא מידלסברו בימיו של בראיין רובסון שהחליטה שלא להתייצב למשחק חוץ בגלל שלא היו לה מספיק שחקנים (גם, בגלל מכת פציעות). דג'יבריל סיסה, צ'אבי אלונסו ופלורנט סנמה-פונגול כבר גמרו את העונה. ג'רארד ובארוש כבר הספיקו להיפצע. הארי קיוול לא משחק כבר תקופה ארוכה בגלל פציה, שמיצר בכלל לא פתח את העונה. נונייז נפצע באימון הראשון שלו ואני משוכנע שיש עוד פציעות ששכחתי לספור. במצב העניינים הזה, אין אפילו טעם לבקר את ההדחה מהגביע האנגלי או חוסר ההצלחה בליגה. במקום שבניטז ייאבק בארסנל וצ'לסי הוא נאלץ להיאבק בגורל או במרפי (המחוקק, לא השחקן) ולהם, כך מסתבר, יש כוח רב הרבה יותר.

שייע - אף מילה. את כל מה שיש לי להגיד עליו אני אגיד בפוסט נפרד.

פדרר - אני דורש הכרה ממסדית בכך שאני הוא זה שהצליח לנחס את השוויצרי המתוכנת הזה. רק לפני 4 ימים קיטרתי על כך שאי-אפשר לנצח אותו והנה בא סאפין ומוכיח מה ההימורים שלי שווים. אז נכון שסאפין הוא זה שרץ והזיע על המשטח שם במלבורן אבל אלמלא הפוסט ההוא, תהיו סמוכים ובטוחים שפדרר היה משחק אותה שוב. למורת רוחנו הכללית.