הבלוג של אילון

כשאחי היחידי חגג 18, הוא קיבל  מהחברים שלו קלטת וידאו של הסרט Hard day's night של הביטלס. אני נהנה מאוד להיזכר בימים ההם כיוון שאז, כל מידע היה חשוב ורלוונטי וקלטת וידאו שלמה עם סרט של הביטלס הייתה כמו כרטיס כניסה לעולם שלהם. כרטיס כניסה לסלנג שלהם (שעד היום אני לא לגמרי מבין ולפי מה שהבנתי, גם אז בשנות השישים חלק מהאנשים לא הבינו) ובעיקר בעיקר, שעה וחצי עם הגיבורים שלנו. 

בעידן האינטרנט של ימינו שבו באמצעות הטלפון הנייד שלי אני רחוק מרחק כמה הקשות מכל מה שקשור לביטלס, כולל סרטים ראיונות וסתם תמונות, קצת קשה להבין את זה אבל הדור שלי (ובטח שהדור שלפניו) יכול להעריך את זה.

בכל מקרה, ליום ההולדת אחי קיבל את Hard day's night וכיוון שהוא זה שידע אנגלית מבין שנינו, הוא צפה בסרט והסביר לי מה קורה שם. 

אחת מהדמויות בסרט הייתה של מפיק טלוויזיה נוירוטי שאמור להפיק מופע בהשתתפות הביטלס. העבודה עם ארבעת המופלאים לא ממש מוסיפה לבריאות שלו, על אחת כמה וכמה כשרינגו נעלם כחצי שעה לפני השידור החי של המופע.

את המפיק גילם בכישרון אדיר שחקן בשם ויקטור ספינטי. הוא היה כל כך מעולה עד שהביטלס קראו לו להשתתף בסרט הבא שלהם, Help והוא אפילו זכה להשתתף בסרט השלישי והפסיכי-לחלוטין שלהם, Magical mystery tour. הוא ולנון התחברו והוא אפילו שיחק בהפקה הבימתית של In his own write שהתבססה על הספר הסוריאליסטי שלנון כתב. בקיצור, ויקטור ספינטי הצטרף למעגל האנשים שליוו את הביטלס במשך כמה שנים מהקריירה שלהם ויכל לספר עליהם מגוף ראשון. אגב, בעולם יש לא מעט אנשים שהתפרנסו בדיוק מהקירבה הזו ללהקה. למיטב ידיעתי, ספינטי המשיך להתפרנס ממשחק ולא מהקירבה לביטלס.

בכל מקרה, בימים האחרונים, במסגרת התחייה השנתית של הביטלס בחיי, ולאור יום הולדתו השבעים של פול מקרטני, יצא לי להיזכר בספינטי. לא לאורך זמן, ולא שעשיתי עם זה משהו, פשוט תהיתי מה עלה בגורלו. כמו הרבה מחשבות שעולות בחום של חודש יוני ובמהל יורו מוצלח כל כך, גם המחשבה הזו נעלמה כלא הייתה וחזרתי לענייני.