בפעם הקודמת שגאנז באו לארץ הייתי בן 17.5. אבל הרגשתי כמו 18 לפחות. אחת לכמה שנים מגיעה התקופה הזו שבה אתה מרגיש שאתה יכול לטרוף את העולם והתקופה ההיא הייתה כזו. היא לא חזרה מאז, אבל יש לי סבלנות. אני לא ממש זוכר למה, אבל ככה הרגשנו. שאפשר לטרוף את העולם. היינו צעירים, בסוף התיכון, כמה דקות לפני הצבא, הייתה לנו את הפיאט של עופר ואת האלבום הראשון של הקספרים, היה את שיקגו פיצה פאי פקטורי והיינו הדור הראשון של MTV בארץ. הרגשנו כמו בחו"ל וידענו את הכול בזמן אמת. היום, כשכל טלפון נייד הוא בעצם לווין קטן קצת קשה להבין את זה, אבל אז, החיבור ל MTV ולכמה עשרות ערוצים של הכבלים היה מדהים. אני זוכר שהיה ערוץ זנוח בשם Super Channel שהקרין מדי יום אחה"צ תכנית משונה שבמסגרתה ראו שקופית וברקע שמעו שיחות עם מאזינים. אולי הטלוויזיה הכי לא טלוויזיונית שאפשר , אבל זה היה ערוץ באנגלית ואת מה שאנחנו ראינו בטלוויזיה שלנו, ראו אנשים באנגליה בדיוק באותה שנייה. וכשהעולם כולו התאבל על פרדי מרקורי אנחנו ראינו את הקונצרט לזכרו בזמן אמת. וכשגאנז אנד רוזס הופיעו בפאריז ראינו את זה בשידור חיץ וכשאבא של שירי חזר מגרמניה עם הדיסק החדש של REM, יום לפני העולם כולו, הרגשנו חשובים.
ישבתי אתמול בערב בלשכה של הבוס שלי וחיכיתי לפגישה בנושא מבנים מסוכנים (מאוד מסקרן...).
ניסיתי להיזכר בפעם הקודמת שגאנז באו לארץ. ניסיתי להשוות בין הילד/בחור ההוא שנסע לפארק הירקון והיה מרוגש עד כלות לבין האבא שיושב בלשכה ומחכה לפגישה ולא מוטרד כהוא זה מכך שאחד מהאלילים שהוא בחר לעצמו במהלך חייו עומד לעלות על במה במרחק של כמה קילומטרים ממנו.
יש לי את השיער שלו ואת העיניים שלו. יש לי את ההומור שלו ושנינו עדיין מוכנים להרוג בשביל בדיחה טובה. אני שר יותר טוב ממנו (אבל אל תספרו לו את זה, שלא ייעלב, הוא נוטה לקחת ללב). אני כל כך הרבה יותר חכם ממנו, אבל אני מכיר אותו מספיק טוב כדי לדעת שהוא לא מבין את זה וייקח לו די הרבה זמן להבין את זה.
אני קצת מתגעגע אליו. הוא קיבל את העולם כולו על מגש בזמן אמת, או לפחות ככה הוא יכל לחשוב. הוא היה מספיק רגיש כדי לקלוט בזמן אמת ש – Breaking the girl של הצ'ילי פפרז הוא שיר מדהים והוא היה בדרך לטרוף את העולם, אם כי במבט לאחור, לא הייתה לו שום כוונה ספציפית לטרוף ושום תכנית מוגדרת, סתם עניין של תחושה של פעם בכמה שנים. מתי היא תחזור ?