הבלוג של אילון

אחד מהדברים שהכי מצערים אותי בזה שהפסקתי לכתוב בבלוג באופן רציף וקבוע הוא זה שאיבדתי את הבלוג כמקבילה האינטרנטית ליומני היקר.

השנים שבהן כתבתי במרץ, על בסיס יום יומי ולפעמים אפילו כמה פעמים ביום, מתועדות לנצח במקום הספציפי הזה ואם ביום מן הימים יהיה לי דחוף לדעת, על מה התבזבז הזמן בין 2003 ל - 2007/8, תהיה לי דרך לגלות עד מהרה.

אני זוכר שאחרי הצבא, כשהלכתי להוציא העתק של תעודת הבגרות שלי ממשרד החינוך ברמת גן, ניסיתי להזכר בכל דרך אפשרית על מה בזבזתי את הזמן בכיתה י"א-י"ב. מה בעצם עשיתי ולמה הבגרות שלי נראית ככה. לפעמים טוב לדעת לאן הזמן הלך ואיפה תוכל למצוא אותו כשהוא ייחסר לך.

לפני כמה שנים הפסקתי לכתוב באופן קבוע בבלוג ולפחות כמה פעמים בחודש, אם לא יותר, קרו דברים שגרמו לי לרצות לכתוב. אבל לא כתבתי.

הסיבה לכל ההקדמה הזו היא זה שהיום היה לי יום מחורבן בעבודה. אני יודע, זה קורה לרבים מאיתנו, אבל היום שלי היה מחורבן במיוחד.

הגועליות של היום הזה התחדדה לנוכח הסופ"ש שהיה די נעים. נחנו קצת, התפנקנו, אכלנו סושי, היינו עם הגוזלית, ראיתי אותה רוקדת לבד מול הגן הקסום (אחד המראות היפים שראיתי בחיי) ואשתי קנתה לי שייק פירות מפנק במיוחד. all in all כל מה שרציתי בסופ"ש הביל במיוחד.

אלא שאז הגיע יום ראשון ופגישה אחת יחידה ומחורבנת שהרסה לי את היום.

אחד השירים שאני הכי אוהב הוא של להקת The Who יענו "המי": Won't get fooled again. אני נורא אוהב את הסיסמה הזו, אלא שלא תמיד אני מצליח להתמיד בה. ולפעמים משטים בי. כמו היום בפגישה הארורה שהרסה את יום ראשון.

לא נורא, באמת לא נורא. יש לי מזגן ומצעים נקיים, מקלחת ושמפו וכוס פפסי מקס לנשמה. יש לי אישה שתלטף אותי וספר מתח שיעניין אותי. יש לי אישה שתעניין אותי וספר שינטרל לי קצת את המוח מלקדוח לעצמי על יום ראשון מהגיהנום.

אם היה לי יומני היקר, יום ראשון הזה היה נכנס לפרופורציות. בינתיים, הוא עוד פוסט אחד שלנצח יזכיר לי פגישה שבה I got fooled again.

הייתי צריך להקשיב ל - The who.